יבמות פרק ד', משנה ה'. המשנה קובעת: "מצווה בגדול לייבם" - מצוות הייבום מוטלת על הגדול שבאחים שנותרו. מקור הדין נדרש מן הפסוק "והיה הבכור אשר תלד": הבכור הוא זה שאמור לקיים את מצוות הייבום. אין זו קריאתו הפשוטה של הפסוק, אלא דרשת חז"ל, שממנה למדים כי החובה מוטלת על הגדול שבאחים.
סדר הפנייה אל האחים:
"לא רצה - מחזרין על כל האחין" - אם אין הגדול חפץ לייבם, פונים אל שאר האחים, זה אחר זה.
"לא רצו - חוזרין אצל הגדול" - אם כולם מסרבים, שבים אל הבכור ואומרים לו: "עליך מצווה, או חלוץ או ייבם" - המצווה מוטלת עליך, ועליך לקיים אחת משתיים: חליצה או ייבום.
הטעם לחזרה אליו: המצווה מוטלת עליו מלכתחילה. בתחילה, משסירב, ניתן לפנות אל שאר האחים; אך משדחו אף הם את הדבר, חוזרת החובה למקומה הראשון - אל הגדול.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מצוות הייבום מוטלת מעיקר הדין על האח הגדול, כנלמד מן הפסוק "והיה הבכור אשר תלד"; בסירובו פונים אל שאר האחים, ובסירובם שבה החובה אל הגדול, שעליו לקיים או חליצה או ייבום.