מסכת יבמות, פרק ד', משנה ד'. המשנה עוסקת במעמדה של היבמה לאחר שקיים בה היבם את מצוות הייבום, וקובעת: "כנסה - הרי היא כאשתו לכל דבר". משנכנסה לרשותו, אין היא שונה מכל אישה אחרת שנשא, לכל דבר ועניין.
"הרי היא כאשתו לכל דבר":
גירושין: אם ברצונו לגרשה, מגרשה בגט בלבד, ואין צורך בחליצה נוספת - מצוות החליצה נסתיימה, והרי זו אשתו לכל דבר.
החזרה: הרשות בידו להחזירה ולשאתה מחדש, ככל אישה שגירש.
אין אנו אומרים שנותר בה שמץ מאיסור אשת אח, כמי שאסורה עליו מעיקרה והותרה באופן זמני בלבד לצורך מצוות ייבום. לא כך הוא: היא כאשתו לכל דבר, ואין הבדל בינה לבין כל אישה אחרת שנשא.
"ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון":
כאן מסייגת המשנה פרט אחד: כתובתה נגבית מנכסי בעלה הראשון. יסוד הדבר בכך שהכתובה מושתתת על הירושה שקיבל היבם מאחיו המנוח, ואותם נכסים הם המשועבדים לכתובתה, ולא נכסיו שלו עצמו.
ואולם, אם לא היו לאחיו נכסים כלל ולא נותר אחריו רכוש, אמרו חכמים שעליו לכתוב לה כתובה מנכסיו שלו, שכן אין אישה יושבת ללא כתובה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי לאחר הייבום דינה של היבמה כדין אשתו לכל דבר - גירושין בגט בלבד ללא חליצה, ואפשרות להחזירה - ואין רואים אותה כמי שהותרה באופן זמני בלבד. הסייג היחיד הוא גביית הכתובה, המושתתת על נכסי הבעל הראשון שירש היבם; ובהיעדר נכסים כאלה, חייב היבם לכתוב לה כתובה מנכסיו שלו.