יבמות, פרק ד', משנה ג'. המשנה פותחת: "שומרת יבם שנפלו לה נכסים" - אישה שבעלה נפטר והיא ממתינה לייבום או לחליצה, ובינתיים נפלו לה נכסים בירושה מצד אביה.
בנקודה זו "מודים בית שמאי ובית הלל", אף שהם עתידים לחלוק בהמשך המשנה, "שמוכרת ונותנת וקיים" - רשאית היא למכור את הרכוש שירשה או לתיתו במתנה, ומעשיה קיימים ותקפים. אף שהיא ממתינה לייבום ופוטנציאלית עתידה להינשא ליבם, הנכסים הללו נתונים כעת לאחריותה ולרשותה.
מתה שומרת היבם:
נניח שבעודה שומרת יבם מתה האישה, בטרם נתגבש הקשר עם היבם. כלומר, היא הייתה עתידה להינשא לו, אך הדבר לא יצא אל הפועל. מה דינם של נכסיה ורכושה? זהו נושא מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל.
המשנה שואלת: "מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסין ויוצאין עמה". שלושה מרכיבים שונים עומדים כאן לדיון:
הכתובה - הסכום שהתחייב לה בעלה הראשון בכתובתה מנישואיה הראשונים.
נכסי צאן ברזל - הנכסים שהכניסה עמה לנישואין ונכתבו בכתובה, שהבעל קיבל עליו אחריות עליהם. הוא התחייב לשלם לה את ערכם בשעת תשלום הכתובה, בין אם ימות ובין אם יגרשנה.
נכסי מלוג - הם "הנכסים הנכנסין ויוצאין עמה": נכסים שאין הבעל מקבל עליהם אחריות, אך בימי הנישואין רשאי ליהנות מהם. אם מדובר בפרדס, למשל, זכאי הוא לאכול את פירות העצים; אך בתום הנישואין נוטלת האישה את הנכס עצמו עמה.
שיטת בית שמאי:
בית שמאי אומרים: "יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב" - כל הרכוש הזה מתחלק בין יורשי הבעל הראשון, שבמקרה זה הוא היבם, לבין יורשי האב, בני משפחתה היורשים אותה, בין אביה עצמו ובין יורשי אביה. שני הצדדים מתחרים על נכסים אלו.
הטעם לכך: מאחר שהייתה שומרת יבם, מעמדה נותר בגדר ספק - האם רואים אותה כנשואה או לא? האם הקשר עמד להתממש? הדבר אינו ידוע, שכן מעולם לא ניתנה לו הזדמנות להתממש. לפיכך היבם, שהוא יורש הבעל, מקבל מחצית, ומשפחתה מקבלת מחצית.
שיטת בית הלל:
בית הלל חולקים וסוברים כי הדין תלוי בטבעו של כל נכס ונכס:
"נכסים בחזקתן" - נכסי צאן ברזל עומדים בחזקתם וברשותם של שני הצדדים, ולפיכך בהם אכן יחלוקו בשווה, כדעת בית שמאי.
"כתובה בחזקת יורשי הבעל" - סכום הכתובה המגיע לה מבעלה הראשון נמצא ברשות יורשי הבעל, שכן הבעל הוא שהיה חייב לשלמו והתשלום טרם נעשה. משום כך הוא, ובמקרה זה יורשיו - היבם, מחזיקים בו.
נכסי מלוג - "בחזקת יורשי האב" - אלו נשארים בירושת אביה של האישה, שכן נכסי המלוג שייכים לה במהותם, ואף שהבעל משתמש בהם באופן זמני בימי הנישואין, בסופו של דבר שלה הם. לפיכך חוזרים הם לצדה, לצד אביה ומשפחתה, בהיותם דבר השייך לה ולא לבעל.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בחיי שומרת היבם מודים הכול שהיא מוכרת ונותנת וקיים בנכסים שנפלו לה. מתה בעודה שומרת יבם, נחלקו: לבית שמאי מתחלק כל הרכוש בשווה בין יורשי הבעל (היבם) לבין יורשי האב, מפני שמעמדה כנשואה נותר בספק; ולבית הלל חילקו בין סוגי הנכסים - נכסי צאן ברזל יחלוקו, הכתובה בחזקת יורשי הבעל, ונכסי מלוג בחזקת יורשי האב.