לפנינו משנה ט' בפרק השלישי במסכת יבמות. כדי לעמוד על חידושה, נקדים את המקרה הרגיל: היו כמה אחים ומת אחד מהם, ואח אחר ייבם את אלמנתו, ולאחר מכן מת גם המייבם - אין בכך כל בעיה. האח שייבם מילא את חובת הייבום, וחובת הייבום פקעה. כעת נופלת האישה לייבום מכוח הנישואין השניים בלבד, וזהו מקרה ייבום פשוט לכל דבר.
משנתנו עוסקת בתרחיש נוסף, שבו נותר על האישה חיוב ייבום מן האח הראשון ומן האח השני כאחד.
לשון המשנה:
"שלושה אחין נשואין לשלוש נכריות" - שלושה אחים הנשואים לשלוש נשים שאינן קרובות זו לזו.
"ומת אחד מהם" - אחד האחים מת, ואלמנתו נופלת לייבום.
"ועשה בה שני מאמר, ומת" - במקום שהאח הנותר ייבם אותה בפועל, עשה בה האח השני מאמר, שהוא קידושין מדרבנן, ולאחר מכן מת אף הוא.
"הרי אלו חולצות ולא מתייבמות" - שתי הנשים, האלמנה מן הבעל הראשון שקיבלה מאמר מן השני, ואשתו המקורית של השני, חולצות ואינן מתייבמות.
לפי תרחיש זה נמצאת האישה באזור דמדומים, בין שני האחים: ברמה של תורה נראה שרובץ עליה חיוב ייבום מן הבעל הראשון, ומדרבנן אף מן הבעל השני מכוח המאמר.
טעם הדין:
נאמר בפסוק "יבמה יבוא עליה", ומכאן דרשו שרק מי שעליה זיקת יבם אחד מתייבמת, "ולא שעליה זיקת שני יבמין" - אישה שיש בה פוטנציאל ייבום משני יבמים, משני אחים שונים. במקרה שלפנינו מת האח הראשון ואחר כך מת האח השני, ולשניהם יסוד של קשר עמה: הראשון היה נשוי לה, והשני עשה בה מאמר. משום כך רובצות עליה שתי זיקות, ואין היא מתחייבת בייבום.
ועדיין נדרשת חליצה, שכן כפי שאומרת הגמרא, דרשה זו אינה אלא אסמכתא ואינה דרשה גמורה, והדין הוא מדרבנן. מאחר שהמאמר יוצר קשר ברמה דרבנן בלבד, מן התורה חייבת האישה בייבום פשוט מן הבעל הראשון, ורק ממנו יש עליה זיקה. אלא שמכיוון שנראה כאילו רובצות עליה שתי הזיקות, אין מתירים לה להתייבם. באותו אופן נוהגים גם בצרתה, שאף היא אינה צרה גמורה מן התורה ואינה נחשבת צרתה אלא מחמת המאמר. כך או כך, בשתיהן מתירים חליצה בלבד ולא ייבום.
שיטת רבי שמעון:
לרבי שמעון נקודת מבט שונה על המאמר. לדעתו אין המאמר קשר של מעין קניין, אלא ספק: ספק אם חל או לא חל. או שהוא חל לגמרי, או שאינו חל כלל. לפיכך יש להסתכל על המקרה בשני אופנים: או שהיבמה נעשתה אשתו הגמורה של האח השני מכוח המאמר, ואז אין עליה זיקה כלל מן הבעל הראשון; או שהמאמר אינו חל כלל, והיא נופלת לייבום מן הבעל הראשון בלבד, והמאמר אינו כלום.
על יסוד זה אומר רבי שמעון: "וייבם לאיזו שירצה, וחליצה לשנייה" - מייבם את אחת משתי הנשים, ולשנייה עושה חליצה. שכן האישה שנפלה מן הבעל הראשון, או שהיא נופלת ממנו בלבד (אם אין המאמר מועיל), או שהיא נופלת מן הבעל השני. אך אי אפשר לייבם את שתיהן: אם המאמר מועיל, הרי ששתי הנשים נשואות לבעל השני ונופלות ממנו בלבד, ואין מייבמים שתי נשים הנופלות מאדם אחד.
מקרה נוסף - שני אחים הנשואים לשתי אחיות:
המשנה מביאה מקרה נוסף: "שני אחים נשואין לשתי אחיות, ומת אחד" - שני אחים הנשואים לשתי אחיות, ואחד האחים מת ואשתו נפלה לייבום. בשעת נפילתה אין האח הנותר יכול לייבמה, משום שהיא אחות אשתו. "ואחר כך מתה אשתו של שני" - לאחר מכן מתה אשתו של האח שנשאר בחיים. משמתה האחות, שוב אין האלמנה אחות אשתו, ולכאורה נסתלק האיסור.
ואף על פי כן אומרת המשנה: "הרי זו אסורה עליו לעולם", וטעם הדבר - "הואיל ונאסרה עליו שעה אחת". בשעה שנפלה לפניו לראשונה הייתה אחות אשתו, שהיא ערווה, ולא הייתה בה מצוות ייבום כלל; נמצא שהייתה אשת אח שאין בה מצוות ייבום, ואסורה עליו. ומכיוון שנאסרה עליו באותה שעה, נשאר האיסור במקומו אף לאחר שפקע מעמד הערווה במיתת אשתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים. הראשון: אישה שנפלה לייבום ועשה בה האח השני מאמר ומת, רובצות עליה כביכול זיקת שני יבמין, ולפיכך היא וצרתה חולצות ואינן מתייבמות, אף שמן התורה זיקתה מן הראשון בלבד והדרשה אינה אלא אסמכתא. רבי שמעון חולק, שכן לשיטתו המאמר הוא ספק - או שחל לגמרי או שאינו חל כלל, ולכן מייבם לאיזו שירצה וחולץ לשנייה. הדין השני: שני אחים הנשואים לשתי אחיות, ומתה אשתו של הנותר לאחר שנפלה לפניו אחות אשתו - נשארת היבמה אסורה עליו לעולם, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת.