המשנה שלפנינו מציגה שני מקרים של ייבום שבהם מעורבות שתי אחיות וצרותיהן, ומתוכם עולה עיקרון אחד: הכול נקבע לפי מצב הדברים בשעה שנפלה האישה לייבום.
המקרה הראשון:
ראובן ושמעון - שניים מן האחים - נשואים לשתי אחיות: ראובן לרחל ושמעון ללאה.
לוי - האח השלישי - נשוי לשרה, אישה שאינה קרובה (בלשון המשנה: "נושא נכרית").
ראובן מת, ואלמנתו רחל נופלת לייבום. שמעון אינו יכול לייבמה, שהרי היא אחות אשתו לאה, ולפיכך מייבם אותה לוי. לאחר שכבר בוצע הייבום, מתה לאה, אשתו של שמעון. איסור אחות אישה חל רק כל עוד האישה בחיים, ומשמתה לאה שוב אין רחל אסורה על שמעון מטעם זה. לאחר מכן מת לוי, ורחל נופלת שוב לייבום - הפעם לפני שמעון. לכאורה יכול היה שמעון לייבמה, שכן איסור אחות אישה כבר פקע.
אולם המשנה קובעת שהיא נשארת אסורה עליו. מדוע?
יש לבחון את מצבה בשעה שנפלה לייבום לראשונה: אז היתה אשתו של שמעון עדיין בחיים. אמנם איסור אחות אישה כבר חלף, אך בשעת נפילתה הראשונה רבץ עליה איסור אשת אח - איסור הנדחה בדרך כלל מפני מצוות ייבום. כאן לא היתה מצוות ייבום כלפי שמעון, משום שהיתה אחות אשתו, ולפיכך נותר איסור אשת אח בתוקפו. איסור זה עומד בעינו אף לאחר שנסתלק איסור הערווה של אחות אישה, שהרי נאסרה עליו שעה אחת.
המקרה השני:
ראובן ושמעון נשואים לשתי אחיות: ראובן לרחל ושמעון ללאה.
לוי נשוי לשרה, אישה שלישית שאינה קרובה.
"גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו" - ראובן מגרש את רחל.
"ומת נושא נכרית" - לוי מת, ואלמנתו שרה נופלת לייבום.
"וכנסה המגרש" - ראובן, שגירש את אשתו, מייבם את שרה.
"ומת" - ראובן מת, ושרה נופלת לייבום לפני שמעון.
אף שראובן היה נשוי בעבר לרחל, אחותה של לאה אשת שמעון, הרי בשעת המיתה ונפילתה של שרה לייבום לא היתה שרה צרתה של רחל. אמנם שתיהן היו נשואות לאותו אדם, אך מעולם לא היו נשואות לו בעת ובעונה אחת - ולפיכך אין כאן צרת ערווה.
וזהו שאמרו חז"ל במשנה הראשונה שבמסכתנו: "וכולן שמתו או נתגרשו - צרותיהן מותרות" - כל אחת מחמש עשרה העריות שמתה או נתגרשה קודם שחל חיוב הייבום, צרתה מותרת. הטעם: מעולם לא נפלו שתיהן לייבום כאחת, ובשעה שחל חיוב הייבום לא היו צרות זו לזו, ושוב אין כאן איסור צרת ערווה.
לסיכום: בשני המקרים נקבע הדין לפי מצב הדברים בשעת הנפילה לייבום. במקרה הראשון נאסרה האישה עולמית, משום שבשעת נפילתה הראשונה עמד עליה איסור אשת אח שלא נדחה מפני הייבום - ונאסרה עליו שעה אחת. במקרה השני הותרה האישה, משום שבשעת נפילתה לייבום לא היתה צרתה של הערווה.