יבמות, פרק ב', משנה ט'. משנה זו עוסקת בכמה מקרים נוספים שבהם אדם המעיד עדות הגורמת לאישה להיות מותרת, לא יישא אותה לאישה, שמא ייחשד שהעיד רק כדי להתירה לעצמו.
"המביא גט ממדינת הים":
המשנה אומרת: "המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם" - כלומר, המביא גט מעבר לים, מחוץ לארץ ישראל, ומעיד על הגט שנכתב בפניו ונחתם בפניו. ההלכה היא שגט הבא מחוץ לארץ ישראל טעון עדות שראו את כתיבתו ואת חתימתו.
שני טעמים נאמרו בגמרא בגיטין:
בני מדינת הים לא היו בהכרח בקיאים בכך שהגט צריך להיכתב לשמה, לשם האישה שעבורה הוא נכתב. מאחר שאין ברור שהבינו זאת, נדרש שמוסר הגט יעיד כי היה מעורב בתהליך - ראה אותו נכתב וראה אותו נחתם - ובכך מתברר שנכתב לשמה.
יש חשש שמא יבוא הבעל לאחר מכן ויטען שהגט מזויף, ולפיכך נדרשים עדים שיעידו כי החתימות אמיתיות: ראיתי שנכתב וראיתי שנחתם.
אף שעל בסיס אמירה זו הגט כשר, המעיד "לא יישא את אשתו" - אסור לו לשאת אישה זו, שכן הדבר נראה חשוד, שמא עשה כן רק כדי להתירה לעצמו.
המעיד על מיתת הבעל:
וכן אדם האומר עדות "מת" על אדם נשוי, או "הרגתיו", או "הרגנוהו" - שהוא ואחרים הרגוהו. אישה מותרת להינשא על פי עדותו של עד אחד בלבד האומר שבעלה מת, וכאן אכן אומר העד שהבעל מת. אלא שאם הוא המקור למידע זה, בין אם היה מעורב ברצח ובין אם רק מעיד שמת - לא יישא את אשתו, מאותו טעם עצמו: חוששים שמא אינו אומר אמת, ואינו עושה זאת אלא כדי לשאתה.
רבי יהודה חולק ומחלק בין שתי הלשונות:
"הרגתיו": לא תינשא אשתו כלל, מפני שלפי עדות עצמו הוא רשע, ואין הוא נאמן וכשר לעדות.
"הרגנוהו": משמעות הביטוי אינה שהוא עצמו הרגו, אלא שהיה עם אותם אנשים ונכח בשעת ההריגה. לפיכך תינשא אשתו, שהרי לא אמר שהוא אשם ברצח אלא שהיה נוכח בו.
ההלכה למעשה היא שאף אם אדם אומר שהוא עצמו ביצע את הרצח, אין מאמינים לו, משום שאין אדם משים עצמו רשע - אין אדם נאמן לומר על עצמו שהוא רשע. לפיכך מחלקים את עדותו, בדרך של 'פלגינן דיבורא' כלשון הגמרא: נאמן הוא לומר שהלה מת, ואינו נאמן על עצמו לומר שהוא שביצע את הרצח.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים שבהם עדותו של אדם מתירה את האישה, ואף על פי כן לא יישא אותה - המביא גט ממדינת הים המעיד "בפני נכתב ובפני נחתם", והמעיד על מיתת הבעל בלשון "מת", "הרגתיו" או "הרגנוהו". עמדנו על שני הטעמים לעדות "בפני נכתב ובפני נחתם", על חילוקו של רבי יהודה בין "הרגתיו" ל"הרגנוהו", ועל ההלכה למעשה שאין אדם משים עצמו רשע ולפיכך מחלקים את דבריו.