יבמות, פרק שני, משנה ח'.
"מצווה בגדול לייבם":
המשנה פותחת: "מצווה בגדול לייבם" - מצוות הייבום מוטלת על האח הבכור. מקור הדין בפסוק "והיה הבכור אשר תלד". פשוטו של מקרא הוא שהבן הבכור שייוולד ייקרא על שם המת, אולם חז"ל דרשו את הפסוק ולמדו ממנו שהבכור שבאחים - הנולד ראשון במשפחה - הוא שמוטל עליו לקיים את מצוות הייבום.
"קדם הקטן - זכה" - ואם הקדים האח הצעיר וייבם תחילה, זכה במצווה וקיימה. ואף על פי כן, עיקר המצווה מוטל על הגדול.
הנטען על השפחה ועל הנוכרית:
שני מקרים שנינו כאן, שבהם נחשד אדם בקיום יחסים עם אישה האסורה עליו, ולאחר מכן הותרה לו:
"הנטען על השפחה ונשתחררה" - אדם שנחשד שבא על שפחה כנענית, שיהודי אסור בה, ולאחר מכן נשתחררה. שחרורה עושה אותה גיורת גמורה, ומעתה היא מותרת לישראל.
"או על הנוכרית ונתגיירה" - וכן מי שנחשד שבא על אישה נוכרית, ולאחר מכן נתגיירה ונכנסה תחת כנפי השכינה.
בשני המקרים קובעת המשנה: "הרי זה לא יכנוס" - לכתחילה לא יישא אותה, שנאמר במשלי "לזות שפתיים הרחק ממך", ועל האדם להתרחק מלשונם של המרננים אחריו. שהרי הדבר נראה כאילו לא נשתחררה ולא נתגיירה אלא מחמת הזנות שהייתה בינה לבין אותו יהודי, כדי שתוכל להינשא לו.
"ובדיעבד אין מוציאין מידו" - ואולם אם כבר נשאה, אין כופין עליהם להתגרש, והם רשאים להישאר נשואים. האיסור לכתחילה בלבד.
"הנטען על אשת איש":
מי שנחשד בקשר עם אשת איש, והחשד היה כבד כל כך עד ש"הוציאוה מתחת ידו" - שהכריחו את בעלה לגרשה, מחמת שהראיות היו חזקות דיין לחייב גירושין - הרי אף אם נשא הנטען את האישה לאחר מכן, "יוציא": חייב הוא לגרשה. שכן משהגיע החשד לדרגה שבה ברור כי אכן היה ביניהם קשר, הרי אישה שזינתה אסורה לבעלה, ואף אסורה לבועל - ולפיכך אף אם כנסה הבועל, מוציאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שמצוות הייבום מוטלת לכתחילה על האח הבכור, ואם קדם הקטן וייבם - זכה. עוד למדנו את דין הנטען על השפחה שנשתחררה ועל הנוכרית שנתגיירה, שלכתחילה לא יכנוס מפני "לזות שפתיים", ובדיעבד אין מוציאין מידו; ולעומת זאת הנטען על אשת איש שהוציאוה מתחת בעלה - אם כנסה, יוציא.