יבמות, פרק שני, משנה עשירית:
"הַחָכָם שֶׁאָסַר אֶת הָאִשָּׁה בְּנֶדֶר עַל בַּעְלָהּ - הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה":
אישה שנדרה נדר שלא תיהנה כלל מבעלה, ואין בני הזוג יכולים להוסיף ולחיות יחד מחמת אותו נדר, עד שהיא נזקקת להתגרש. באו אל תלמיד חכם ושאלוהו אם יש בידו למצוא פתח ולהתיר את הנדר, ולא עלה בידו להתירו, ועל בסיס זה התגרשו - אותו חכם לא יישא אותה. הטעם לכך: הדבר נראה כאילו נמנע מלמצוא לה היתר כדי שתיאסר על בעלה ותתגרש, וממילא תהיה מותרת לו.
"מֵאֲנָה בְּפָנָיו, אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו - יִשָּׂאֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵּית דִּין":
מדובר באישה שנישאה בקידושין דרבנן, משום שהיתה למטה מגיל מצוות, וביכולתה לסרב לנישואין אלו ולבטלם במעשה מיאון; או באישה שחלצה בפני אותו תלמיד חכם. בשני התרחישים הללו היא מותרת לשוק ורשאית להינשא לכל אדם - ואף לו עצמו מותר לשאתה, מפני שהוא מתפקד כחלק מבית דין.
מה בין זה לזה?
התרת נדרים: יחיד מומחה, בעל מעמד משמעותי, יכול להתיר את הנדר בעצמו. לפיכך יש מקום לחשד.
מיאון וחליצה: אינם נעשים ביחיד אלא בבית דין, בקבוצה של יותר מאדם אחד. משום כך אין כאן חשד כלל, שהרי אין אנשים מצטרפים יחד כדי לאפשר לו לשאתה שלא כדין.
"וְכֻלָּן שֶׁהָיוּ לָהֶם נָשִׁים וּמֵתוּ - מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶם":
"וכולן" - כל אותם אנשים שנזכרו במשנתנו ובמשנה הקודמת: החכם שאסר את האישה בנדר על בעלה, והמביא גט ממדינת הים ואמר "בפני נכתב ובפני נחתם". כל אלו שנחשדו שמא סידרו את הדברים כדי שהאישה תתגרש מבעלה ותהיה מותרת להם - אם היו להם נשים בשעת מעשה ומתו, מותרות אותן נשים להינשא להם.
אמנם מותר לאדם לשאת יותר מאישה אחת, ואפשר היה לטעון שרצה לשאת גם אותה, אך לא זה היה הנוהג המקובל. ובנסיבות אלו, שרק לאחר מיתת אשתו הראשונה הוא מבקש להינשא, אין אנו מאמינים שיהיה אדם מחושב עד כדי כך שיתיר אישה מבעלה על מנת שתהיה מוכנה לו לכשתמות אשתו. לחשש רחוק זה איננו חוששים.
שני דינים נוספים באותו כלל:
נישאו לאחרים ונתגרשו או נתאלמנו: אותן נשים שהותרו להינשא מכוח פעולתם - בין מחמת עדותם ובין מחמת הנדר שגרם לגירושין - נישאו לאדם אחר כדין, ולאחר מכן התגרשו ממנו או נתאלמנו. מותרות הן להינשא לאותם אנשים, שכן אין אדם עושה חשבון עתידי כה רחוק, להתיר אישה להינשא לאחר על מנת שבסופו של דבר תגיע אליו.
מותרות לבניהם ולאחיהם: אותן נשים מותרות אף לבניהם ולאחיהם של המתירים, שאין אנו חוששים שיעשה אדם תחבולה כזו ויסדר שהאישה תותר להינשא רק כדי שבנו או אחיו יישאנה. רק בהנאת עצמו חשדוהו שמא יעשה כן.
לסיכום: משנתנו לימדה שהחכם שנשאל על הנדר ולא התירו לא יישא את האישה, מחשש שמא כיוון לטובת עצמו; ואילו במיאון ובחליצה, הנעשים בבית דין, אין חשד ומותר לו לשאתה. עוד למדנו כי כל אותם חשודים מותרים בנשים אלו כאשר מתו נשותיהם, או כאשר נישאו לאחרים ונתגרשו או נתאלמנו, וכן שהנשים מותרות לבניהם ולאחיהם - שאין חוששים לחשבונות רחוקים ולהנאה שאינה של עצמו.