לפנינו משנה ו' בפרק ב' של מסכת יבמות, העוסקת באדם שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע את זהות המקודשת, ובהשלכות הספק הזה על דיני גיטין, חליצה וייבום.
"מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע אי זו מהן קידש":
אדם עשה מעשה קידושין באחת משתי אחיות, ואין הוא יודע באיזו מהן קידש. נמצא שאין הוא יודע איזו מהן אשתו ואיזו מהן אחות אשתו. לפיכך פוסקת המשנה: "נותן גט לזו וגט לזו" - אין באפשרותו לקיים את הנישואין עם אף אחת מהן, שכן ייתכן שדווקא היא אחות אשתו האסורה עליו, ולכן עליו לתת גט לשתיהן.
"מת, ולו אח אחד - חולץ לשתיהן":
אם מת המקדש והניח אח אחד בלבד, עומדות לפני האח שתי יבמות אפשריות, ואין הוא יודע מי מהן אלמנת אחיו. עליו לחלוץ לשתיהן, שכן כל אחת מהן היא ספק זקוקה לייבום, ובלא חליצה לא תוכל להינשא לשוק.
שלוש דרכים אחרות סגורות בפניו:
ייבום לאחת מהן: אין הוא רשאי לייבם, שמא זו שלפניו היא אחות זקוקתו. כפי שנתבאר קודם לכן, אחות זקוקתו נחשבת כעין אחות אשתו ואסורה עליו, אף שאין זה איסור גמור אלא מדרבנן.
חליצה לאחת וייבום לשנייה: אף זאת אין לעשות, שכן שמא זו שחלץ לה היא יבמתו האמיתית, ונמצאת השנייה אחות חלוצתו. ואחות חלוצה אסורה מדרבנן, מפני שהיא דומה לאחות גרושתו - האסורה עליו משום שהייתה אחות אשתו.
ייבום תחילה: ודאי שאין לייבם בתחילה, שהרי אם השנייה, שלא ייבם אותה, היא היבמה האמיתית, נמצא שייבם את אחות זקוקתו.
מכל אלה עולה שאין לו אלא לחלוץ לשתיהן.
"היו לו שניים - אחד חולץ ואחד מייבם":
אם הניח המת שני אחים, אחד מהם חולץ תחילה לאחת האחיות, והשני מייבם את השנייה. שני המצבים האפשריים עולים יפה:
אם זו שייבם היא יבמתו - הרי ייבם כדין.
אם דווקא השנייה היא היבמה - הרי כבר קיבלה חליצה מן האח הראשון, והזיקה הוסרה; ממילא זו שייבם אינה עוד אחות זקוקתו.
"קדמו וכנסו - אין מוציאין מידם":
ומה הדין אם שני האחים לא נהגו כסדר זה, אלא קדמו ושניהם ייבמו, זה אחות אחת וזה אחות שנייה? לכל אחד מהם עומד ספק שמא זו שכנס היא אחות זקוקתו. ואף על פי כן, אין מוציאין אותן מידם, ורשאים הם להמשיך ולהיות נשואים להן.
הטעם לכך: בנקודה זו הוסרה הזיקה בכל אופן שהוא, שהרי אחד מהם ודאי ייבם את היבמה הנכונה, וממילא אין האחרת עוד אחות זקוקתו. אמנם לכתחילה לא היה ראוי לנהוג כך, אך משנעשה המעשה והוסרה הזיקה, מתירים להם להישאר בנישואיהם - ובפרט שכל אחת מהן לא הייתה אלא ספק אחות זקוקתו, שהרי מן הצד השני יכלה להיות היבמה עצמה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי המקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו קידש - נותן גט לשתיהן. מת ולו אח אחד - חולץ לשתיהן, ואינו יכול לייבם כלל, לא בתחילה ולא לאחר חליצה, מחמת איסור אחות זקוקתו ואיסור אחות חלוצה. היו לו שני אחים - אחד חולץ ואחד מייבם, וסדר זה מתיר את שני הצדדים. ואם קדמו שניהם וכנסו, אין מוציאין מידם, שכן הזיקה כבר הוסרה, וכל איסור שעמד לפניהם לא היה אלא מספק.