יבמות, פרק שני, משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו שיבמה שהיא "איסור מצווה" או "איסור קדושה" - להבדיל מערווה - היא וצרתה זקוקות לחליצה, אך אין אפשרות לייבמן מחמת האיסור הרובץ עליהן. משנתנו באה להגדיר מהו איסור מצווה ומהו איסור קדושה.
איסור מצווה:
כפי שהזכרנו בקצרה במשנה הקודמת, ישנן קרובות משפחה האסורות לא מן התורה אלא מדברי חכמים, וכגון:
אם אמו.
אם אביו.
כלת בנו.
כלת בתו.
אם אחיו של אדם היה נשוי לאישה הנכללת בקטגוריה זו, והיא נופלת לפניו לייבום - היא זקוקה לחליצה, ואילו הייבום אסור.
איסור קדושה:
המשנה מונה כמה מקרים:
אלמנה לכהן גדול - האסורה לו.
גרושה או חלוצה לכהן הדיוט - לכהן רגיל. איסור חלוצה לכהן הדיוט הוא, לפי רוב הדעות, מדברי חכמים.
ממזרת או נתינה לישראל - ממזרת היא תוצאה של יחסים שבאו מאיסור כרת; הנתינים היו קבוצת גרים ליהדות שנאסר להתחתן עמם.
בת ישראל לנתין או לממזר - היחס ההפוך: אישה יהודייה שנישאה לנתין או לממזר.
כל אלו נחשבים איסור קדושה, והם אסורים מן התורה. בכל אופן, אין אפשרות לייבם מחמת האיסור, אך קיימת חובה לחלוץ.
על פי הגמרא, איסורים אלו נקראים "איסורי קדושה" משום שהמונח "קדושה" מופיע בפרשה שבה נאמר לכהן ממי הוא אסור. מכאן מתפשט השם גם לאיסור נתין וממזר לישראל, שכן עניינו נוגע לקדושת הייחוס ולקדושת השושלת, ולפיכך אף הוא מכונה איסור קדושה.
לסיכום: במשנה זו הוגדרו שני סוגי האיסור שנזכרו במשנה הקודמת. איסור מצווה - קרובות האסורות מדברי חכמים, כגון אם אמו, אם אביו, כלת בנו וכלת בתו. איסור קדושה - אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, ובת ישראל לנתין ולממזר. בשני הסוגים הדין שווה: אין ייבום מחמת האיסור, אך יש חובת חליצה.