יבמות, פרק ט"ז, משנה ד'. משנה זו עוסקת במי שקיים חשש כי מת מטביעה, ובשאלה אימתי רשאית אשתו להינשא. יסוד הדיון נעוץ בהבחנה בין שני סוגי מקווי מים ובמחלוקת הנוגעת להם.
שני סוגי מקווי מים:
מים שיש להם סוף - מקווה מים שניתן לראות את כל אזוריו ואת כל קו החוף שלו, כך שאילו היה האדם יוצא מהם, היו רואים אותו.
מים שאין להם סוף - מקווה מים שאין באפשרותנו לראות את כל קו החוף שלו. סוף יש להם כמובן, אלא שאין אנו יכולים לראותו, וייתכן שהאדם יצא מן המים ולא היינו מודעים לכך.
במים שאין להם סוף מוסכם על הכול שהאישה נותרת אסורה, שכן אין להניח שטבע - שמא יצא ולא ראינוהו. המחלוקת שבמשנתנו נסובה על מים שיש להם סוף, שניתן לראות את כל קצותיהם: יש הסוברים שאף בהם אסורה האישה, ויש הסוברים שהיא מותרת, ורשאים אנו להניח שטבע.
דעת תנא קמא:
"נפל למים, בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף - אשתו אסורה" - בין במים שניתן לראות את קצותיהם ובין במים שאין לראותם, בין שיכולנו לראותו יוצא ובין שלא, אשתו אסורה. הטעם: ייתכן שהאדם שהה במים זמן ממושך הרבה יותר משניתן לשער, אולי אף ימים אחדים. אין אפוא כל הוכחה שטבע, רק משום ששהה במים די זמן כדי לטבוע.
ראייתו של רבי מאיר:
"אמר רבי מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול, ועלה לאחר שלושה ימים" - אדם נפל לתוך בור המים הגדול, ורק כעבור שלושה ימים עלה ויצא. בור זה הוא ודאי מקווה מים שיש לו סוף, שניתן לראות את קצותיו, ואף על פי כן לא יצא מיד. הרי שאדם עשוי לשרוד במים זמן רב, אולי אף יותר משלושה ימים, ודברים אלו מסייעים לדעת תנא קמא שהאישה אסורה בכל מקרה, שמא עודנו חי.
דעת רבי יוסי:
"אמר רבי יוסי: מעשה בסומא שירד לטבול במערה, וירד מושכו אחריו" - עיוור ירד לטבול במקווה מים שבתוך מערה, והאדם שהוליך אותו ירד עמו. "ושהו שם כדי טומאת מת" - העומדים שם המתינו עד שעבר די זמן שבו לא היו יכולים לשרוד. "והשיאו את נשותיהם" - התירו את נשותיהם להינשא, שכן במקום כזה, אילו היו יוצאים, היו נראים; ומשלא יצאו, מניחים שטבעו ולא יכלו לשרוד במים.
המעשה בעסיא:
"ושוב מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים, ולא עלה בידם אלא רגלו" - באזור הנקרא עסיא הורידו אדם אל תוך המים כדרך צוללן, כשמשהו קשור לרגלו. כשביקשו להעלותו מן המים, לא עלתה בידם אלא רגלו בלבד.
"אמרו חכמים" - וכך הכריעו:
"מן הארכובה ולמעלה - תינשא" - אם הרגל שנמצאה נקטעה מן הברך ולמעלה, רשאית אשתו להינשא. שכן מהלכות טריפות במסכת חולין למדנו שאדם שאיבד את רגלו מעל הברך הריהו טריפה, ולפחות בזמן הגמרא לא היה יכול לשרוד באיבוד כזה.
"מן הארכובה ולמטה - לא תינשא" - אם נקטעה הרגל מתחת לברך, אין אשתו רשאית להינשא, שכן ייתכן שיצא מן המים ושרד.
ראוי לדייק: אף במקרה שהותרה, אין ההיתר אלא לאחר שעברו שנים עשר חודש. הטריפה אינה יכולה להתקיים יותר משנים עשר חודש, אך אין בכך ערובה שמת קודם לכן. נמצא ש"תינשא" האמור כאן פירושו לאחר שנים עשר חודש בלבד.
מעשה זה עסק במים שאין להם סוף, ואף על פי כן יכלו לראות את כל צדדיהם, ולפיכך אף לדעת רבי יוסי רשאית האישה להינשא כאשר נמצאה הרגל מן הארכובה ולמעלה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבחנה בין מים שיש להם סוף למים שאין להם סוף; את דעת תנא קמא, שבשני המקרים אשתו אסורה מחשש ששרד במים זמן ממושך, ואת ראיית רבי מאיר מן האדם שעלה מן הבור לאחר שלושה ימים; ואת דעת רבי יוסי, המתיר במקום שניתן לראות את כל הצדדים, כמעשה הסומא ומושכו וכמעשה שבעסיא, שבו הוכרע על פי הלכות טריפות בין קטיעה מן הארכובה ולמעלה לקטיעה מן הארכובה ולמטה.