יבמות, פרק ט"ז, משנה ג'. משנה זו פותחת דיון הנמשך למעשה עד סוף המסכת, בפרטי הקביעה שאדם מסוים מת.
"אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם":
אין להעיד על זהותו של אדם, על זהותה של גופה, אלא אם כן זוהה פרצוף הפנים יחד עם החוטם.
מהו פרצוף הפנים? זו סוגיה בפני עצמה: יש המבינים שהכוונה ללחיים, והגמרא מביאה ברייתא הכוללת גם את המצח; ויש הכוללים את העיניים ויש שאינם כוללים אותן. על כל פנים, נדרש שיהיה חלק מן הפנים יחד עם החוטם.
"אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו":
אף כשקיימים סימנים בגופו ובכליו, עדיין נדרשת הכרת אותו חלק של הפנים. הגמרא מבחינה בין שני סוגי סימנים:
סימנים רגילים - כגון גבוה או נמוך, שחום או בהיר עור. סימנים שאינם ספציפיים, ויכולים להיות משותפים לאנשים אחרים.
סימנים מובהקים - סימני זיהוי ודאיים, ייחודיים לאדם אחד בלבד.
הקביעה שאין הסימנים מועילים ושנדרש זיהוי הפנים אמורה בסימנים שאינם מובהקים ואינם חד משמעיים - נמוך, גבוה, שחום וכיוצא בזה. אך בסימנים מובהקים, שהם חד משמעיים, אין נזקקים לזיהוי הפנים.
ואולם ב"כליו" - בבגדיו - אף סימנים מובהקים, חד משמעיים ובלתי רגילים, אינם מספיקים. הטעם לכך: ייתכן שהבגדים הוחלפו מאדם אחד למשנהו, ולפיכך אין בהם ראיה, אלא אם כן קיים זיהוי של הפנים.
"אין מעידין אלא עד שתצא נפשו":
אין העדים יכולים להעיד שאדם מת עד שראו בעיניהם את יציאת נשמתו ממש. אף במצבים הבאים אין מעידים:
"ואפילו ראוהו מגוייד" - מבותר.
"וצלוב" - שראוהו תלוי על הצלב.
"והחיה אוכלת בו" - שחיות בר אוכלות בו.
בכל אלה אין הדבר ידוע, שכן ייתכן שהאדם שרד את כל הדברים הללו.
"אין מעידין אלא עד שלושים יום":
הפירוש התלמודי כאן קובע שניתן להעיד רק בתוך שלושה ימים מן המיתה, משום שלאחר מכן מתחיל תהליך הריקבון, ושוב אין הגופה ניתנת לזיהוי ודאי.
רבי יהודה בן בבא חולק וסובר שאין לקבוע קו זמן מוחלט ומדויק: "לא כל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוין":
"לא כל האדם" - יש המתרקבים במהירות ויש לאט יותר, הכול לפי סוג הגוף.
"ולא כל המקומות" - אקלים חם או קר, לח או יבש, משפיע על התהליך.
"ולא כל השעות" - אף זמן שונה בשנה או ביום עשוי להשפיע.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי עדות על מיתה מחייבת זיהוי של פרצוף הפנים עם החוטם; שסימנים שאינם מובהקים בגוף אינם מספיקים, ואילו בכלים אף סימנים מובהקים אינם מועילים מחשש חילופין; שאין מעידים עד שתצא נפשו ממש, אף במצבים של גיוד, צליבה או אכילת חיה; ושנחלקו התנאים אם ניתן לקבוע מסגרת זמן קבועה לזיהוי, או שהדבר תלוי באדם, במקום ובזמן.