לפנינו משנה ב' בפרק ט"ז במסכת יבמות, העוסקת בשתי יבמות המעידות כל אחת על מות בעלה, ובשאלה עד היכן מגיעה נאמנותה של אישה: לעצמה בלבד, או אף לגבי חברתה.
המקרה הראשון - שתי יבמות המעידות על מות בעליהן:
"שתי יבמות, זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי" - מדובר בשתי נשים הנשואות לשני אחים, ראובן ושמעון, ובעליהן הלכו למדינת הים. כל אחת מהן חוזרת ומעידה שבעלה מת.
"זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו" - אשתו של ראובן אסורה מחמת שמעון, שהוא יבמה, ואשתו של שמעון אסורה מחמת ראובן, שכן אין הן נאמנות זו על מיתת יבמה של זו.
יסוד הדין הוא בהיקף נאמנותה של האישה:
לעצמה - נאמנת: האישה נאמנת לומר שמת בעלה, ואף נוקטת פעולה בפועל ונישאת על סמך עדות זו.
לחברתה - אינה נאמנת: יבמה אינה נאמנת להעיד על מות היבם. מיתת בעלה נאמנת היא לצורך עצמה בלבד, אך לגבי השלכות הדבר על יבמתה - אין היא נאמנת.
"לזו עדים ולזו אין עדים":
לאחת מהן יש עדים על מות בעלה, ולשנייה אין אלא דבריה שלה. התוצאה מנוגדת לכאורה לאינטואיציה: "את שיש לה עדים אסורה" - אף שמות בעלה הוכח בעדים המועילה כלפי כולם, הרי שמיתת יבמה נסמכת אך ורק על דברי יבמתה, שאינה נאמנת לגביה, ואין אנו יודעים שאין יבם קיים. לעומתה, "ואת שאין לה עדים מותרת" - על בעלה היא נאמנת מדין עצמה, ועל מות גיסה, שהוא יבמה, ישנם עדים.
"לזו בנים ולזו אין בנים":
"את שיש לה בנים מותרת" - שהרי אין עליה חיוב ייבום כלל. "ואת שאין לה בנים אסורה" - משום שרובץ עליה חיוב ייבום, ואף שאנו מאמינים לה שבעלה מת, אין אנו מאמינים שיבמה מת.
"נתייבמו ומתו היבמין":
עד כה עסקנו במקרה שאין ידוע לנו אם היבם מת. כעת מדובר במקרה שלכל אחת מהן ישנו יבם נוסף, אח שאינו במדינת הים אלא נמצא כאן. מאחר שאנו מאמינים שמת בעלן ואין להן ילדים, חל חיוב ייבום, והן מתייבמות ליבם הנוכח. לאחר מכן מתים אף היבמין, והן מתאלמנות מהם.
"עדיין אסורות להינשא" - שמא קיים יבם נוסף, הוא האח שנשאר במדינת הים, וממילא חל עליהן חיוב ייבום חדש (וכל זאת בהנחה שאין להן ילדים אף מן היבם). אמנם כל אחת מהן כבר נישאה על סמך מות בעלה, ואם אכן מת בעלה, אין כאן יבם כלל - אך אין אנו מאמינים לה על מות היבם ביחס ליבמתה, אלא לגבי בעלה בלבד, כאשתו, ולפיכך הן עדיין אסורות.
דעת רבי אלעזר:
רבי אלעזר חולק על נקודה אחרונה זו ואומר: "הואיל והותרו ליבמין, הותרו לכל אדם". מכיוון שכבר פעלו ונישאו בייבום על סמך מיתת בעליהן, שהרי היה יבם נוכח, הרי שמשהותרו ליבמין - הותרו לכל אדם, ואנו מניחים שהיבם מת ואין חיוב ייבום, שכן אין יבם בנמצא.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גבול נאמנותה של היבמה - נאמנת על מיתת בעלה לצורך עצמה, ואינה נאמנת על מיתת היבם כלפי צרתה. מכאן ארבעת הדינים: שתיהן אסורות זו מפני בעלה של זו; זו שיש לה עדים אסורה וזו שאין לה עדים מותרת; זו שיש לה בנים מותרת וזו שאין לה בנים אסורה; ואף לאחר שנתייבמו ומתו היבמין אסורות להינשא, ורבי אלעזר מתיר, הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם.