יבמות, פרק ט"ו, משנה ט'. משנה זו עוסקת באותו מקרה שנידון במשנה הקודמת - אישה שיצאה עם בעלה למדינת הים - אלא שכאן לא יצא עמם בן. היא יצאה בחזקת חשוכת בנים, שבעלה היה חשוך בנים. כעת היא שבה ומעידה שמת בעלה, ומוסיפה: "ניתן לי בן במדינת הים" - שנולד לה בן במדינת הים. השאלה היא כיצד משפיעה עדות זו על זיקתה לייבום, והדבר תלוי בסדר הפטירות שהיא מוסרת.
הטענה הראשונה: "מת בני ואחר כך מת בעלי":
לפי סדר זה מת הבן תחילה ואחריו הבעל, ונמצא שבשעת מיתת הבעל לא היה לו בן - והרי היא זקוקה לייבום. על כך אומרת המשנה: "נאמנת".
טעם הדבר: היא יצאה מכאן בחזקה שאם ימות בעלה תתחייב בייבום, שהרי לא היה לו ילד. עתה היא מספרת שנולד בן, אך זהו הכלל של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר": היא זו שהודיעה לנו על קיומו של הבן, שהוא כשלעצמה בעיה האוסרת את הייבום, והיא זו שהודיעה שהבן מת ראשון. הואיל וידיעתנו על אותה בעיה מקורה בדבריה בלבד, אנו מאמינים לה גם באמירתה שהבן מת תחילה ושוב אין כאן מניעה. נמצא שהיא עומדת באותו מצב שבו יצאה מכאן, וחייבת בייבום.
לפיכך מתירים לה להתייבם ליבם, ואין היא יכולה להינשא לאדם אחר מלבדו אלא אם כן תקבל חליצה.
הטענה השנייה: "מת בעלי ואחר כך מת בני":
לפי סדר זה יצאה בלא בן, נולד לה בן במדינת הים, ומת הבעל תחילה ואחריו הבן. לדבריה אין היא זקוקה לייבום כלל, והיה מקום להתירה להינשא לכל אדם. אך המשנה קובעת: "אינה נאמנת" - משום שדבריה נוגדים את החזקה שהוחזקה בה עד כה, שהיא חייבת בייבום.
ואף על פי כן, "וחוששים לדבריה" - חוששים אנו לטענתה שלה, ומכאן ההלכה: "וחולצת ולא מתייבמת":
חליצה: מחמת החזקה שהיא זקוקה ליבם, דורשים ממנה חליצה.
ייבום: אין מתירים לה להתייבם, שכן לפי דבריה היה בן בשעת מיתת בעלה, ולפי עמדתה היא אסורה על היבם.
לסיכום: אישה שיצאה בחזקת חשוכת בנים והעידה שנולד לה בן במדינת הים - אם אמרה "מת בני ואחר כך מת בעלי" היא נאמנת מדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", ומתייבמת. ואם אמרה "מת בעלי ואחר כך מת בני" אינה נאמנת כנגד החזקה, אך חוששים לדבריה: חולצת ואינה מתייבמת.