יבמות, פרק חמישה עשר, משנה עשר. המשנה פותחת בלשון: "הלכה ליבם במדינת הים" - אישה שיצאה עם בעלה למדינת הים, ובשעת יציאתה לא היו לבעלה אחים כלל. משום כך יצאה בחזקה שאם ימות בעלה, אף על פי שאין לו ילדים, אין מי שייבם אותה, והרי היא מותרת להינשא לשוק, לכל אדם.
כעת חוזרת האישה וטוענת: "מת בעלי ואחר כך מת יבמי", או "מת יבמי ואחר כך בעלי".
ראוי להעיר כי במקרה זה אין הסדר משנה דבר. הטעם שנקטה המשנה בשני האופנים הוא, שבמשניות הקודמות - שבהן היה הבדל לעניין הבן - הובאו הדברים בשני האופנים, ולפיכך נקטה כך אף כאן. כך או כך, טענתה היא שהיבם מת.
הדין - נאמנת: מאמינים לה, שכן יצאה בחזקה שאין לה יבם כלל. היא זו שהציגה בפנינו את מציאותו של היבם, כלומר היא שיצרה את הבעיה. ומאחר שכל ידיעתנו על קיומו של היבם באה מפיה, בכוחה אף לבטלה ולומר שכבר אין יבם.
המקרה השני - הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים:
כאן היה לה יבם עוד קודם שיצאו, והיבם הלך עמה ועם בעלה למדינת הים. היא חוזרת ואומרת: "מת בעלי ואחר כך מת יבמי", או "מת יבמי ואחר כך בעלי" - ובכל אופן טענתה היא שגם היבם מת, אלא שכאן מדובר ביבם שקיומו היה ידוע לנו מלכתחילה.
הדין - אינה נאמנת: אין היא רשאית להינשא לשוק. מבחינתנו הוחזק שיש לה יבם, ועליה למצוא אותו ולהביאו ממדינת הים כדי שייבם אותה או יחלוץ לה. עד שיתברר מה עלה בגורלו של היבם, אין היא מותרת להינשא לשוק.
טעם הדבר, כפי שמסיימת המשנה:
"שאין האישה נאמנת לומר מת יבמי שתינשא" - אין האישה נאמנת לומר שיבמה מת כדי שתוכל להינשא.
"ולא מתה אחותי שתיכנס לביתה" - אף אינה נאמנת לומר שאחותה מתה כדי שתיכנס לביתה, כלומר כדי שתותר להינשא לבעל אחותה.
"ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם אשתו" - אין האיש נאמן לומר שאחיו מת כדי שייבם את אשתו.
וכן אין הוא נאמן לומר שאשתו מתה כדי שיישא את אחותה. דברים אלו אין אנו מתירים.
היתר מיוחד ניתן רק לאישה האומרת שבעלה מת, ומשני טעמים: מפני שאישה מדקדקת ובודקת היטב קודם שהיא נישאת, ומפני החשש שתישאר עגונה. שהרי האדם היחיד בעולם שהיא מותרת לו הוא בעלה, וכשאין בידה למצוא את בעלה נמצאת עגונה, ולפיכך הקלו בה יותר, בצירוף העובדה שהיא עצמה תחקור את הדבר כראוי.
לסיכום: כאשר יצאה האישה בחזקה שאין לה יבם והיא עצמה מעידה על קיומו ועל מיתתו - נאמנת, שהרי הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אך כאשר הוחזק היבם בפנינו - אינה נאמנת לומר שמת, שאין האישה נאמנת לומר "מת יבמי" כדי להינשא, ואף לא על מיתת אחותה, וכן אין האיש נאמן על מיתת אחיו או אשתו לצורך היתרו. ההיתר המיוחד נאמר רק בעדות אישה על מיתת בעלה, מטעם הדיוק והחשש לעיגון.