לפנינו משנה ח' בפרק חמישה עשר במסכת יבמות, העוסקת באישה המעידה על מיתת בעלה ובנה, ובשאלה כיצד משפיע סדר המיתות שהיא מוסרת על מעמדה: האם היא זקוקה לייבום או לחליצה.
מדובר באישה שיצאה עם בעלה ועם בנה למדינת הים - שלושה יצאו יחדיו - והיא חוזרת לבדה ומוסרת עדות על מה שאירע שם. בשעה שיצאה הייתה לה חזקה ברורה: יש לה בן, ולפיכך אין היא עומדת להיות זקוקה לייבום, שכן אם ימות בעלה הרי הבן פוטרה.
המקרה הראשון: "מת בעלי ואחר כך מת בני":
האישה אומרת כי תחילה מת בעלה, ולאחר מכן מת בנה. במקרה זה היא נאמנת ומותרת להינשא לכל אדם, ואינה זקוקה לא לייבום ולא לחליצה. הטעם: בשעה שמת הבעל היה הבן קיים, ולא חל עליה חיוב ייבום כלל. דבריה מתיישבים עם המצב שהיה בשעה שיצאה, ומשום כך היא נשארת בחזקתה הראשונה - ולכן היא נאמנת.
המקרה השני: "מת בני ואחר כך מת בעלי":
כאן היא הופכת את הסדר: תחילה מת הבן, ואחר כך מת הבעל - ולפי דבריה היא זקוקה לייבום. בדין זה נוקטים שני צדדים:
אינה נאמנת להתייבם - אין מתירים לה להתייבם ליבמה. מכוח החזקה הראשונה ההנחה היא שאינה זקוקה לייבום, שהרי היה לה בן, ואת טענתה שהבן מת תחילה אין מקבלים.
חוששין לדבריה וחולצת - שהרי לפי שיטתה היא זקוקה לייבום או לחליצה כדי להינשא לשוק, לאדם אחר. משום כך אנו חוששים לדבריה ומצריכים אותה חליצה.
לסיכום: כאשר עדות האישה מתיישבת עם החזקה שבה יצאה - "מת בעלי ואחר כך מת בני" - היא נאמנת ומותרת לשוק בלא ייבום ובלא חליצה. וכאשר עדותה סותרת את החזקה - "מת בני ואחר כך מת בעלי" - מחמירים לשני הכיוונים: אין מתירים לה להתייבם, מכוח החזקה שאינה זקוקה לייבום, אך חוששים לדבריה ומצריכים אותה חליצה כדי שתוכל להינשא לאדם אחר.