אנו עומדים במשנה ז' שבפרק חמישה עשר במסכת יבמות. המשנה מביאה שלושה מקרים של ספק, ובכולם נחלקים בהם רבי טרפון ורבי עקיבא.
המקרה הראשון - "אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי":
אישה האומרת שבעלה מת ולאחר מכן מת חמיה - ההלכה היא "היא נושאת ונוטלת כתובתה": היא עצמה רשאית להינשא, וגובה את כתובתה על סמך עדותה שלה. "וחמותה אסורה" - וחמותה נותרת באיסורה. הטעם לכך, כפי שלמדנו במשנה ד': כשם שאין החמות נאמנת להעיד על מות בנה כדי להתיר את כלתה להינשא, כך אין הכלה נאמנת להעיד שחמיה נפטר.
ואף שלפי עדותה של הכלה עצמה, בשעה שמת חמיה כבר לא היה חמיה, ואף אותה אישה אינה חמותה - שהרי בעלה מת קודם לכן - מכל מקום, אמנם נאמנת היא לגבי בעלה שלה, אך אין מנצלים נאמנות זו כדי להיטיב עם חמותה, ולפיכך החמות נותרת אסורה.
האם נחשיב את החמות כמי שעודנה נשואה בוודאות?
בכך קובעת המשנה: "חוזרת בת ישראל לכהן - תאכל בתרומה, דברי רבי טרפון". מדובר בחמות שהיא בת ישראל, שמלכתחילה לא הייתה אוכלת בתרומה, ורק מחמת נישואיה לחם שהוא כהן הותרה בכך. רבי טרפון סבור שהיא ממשיכה לאכול בתרומה, בהתאם לשיטתו במשנה הקודמת: מניחים שהבעל עודנו חי, עד כדי כך שמתירים לה אף את אכילת התרומה.
ואילו רבי עקיבא חוזר על עמדתו מן המשנה הקודמת: "אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה, עד שתהא אסורה לינשא ואסורה לאכול בתרומה" - אין זו הדרך למנוע ממנה עבירה. מאחר שאין מאמינים לעדות זו כדי להתיר את החמות להינשא, מחמת אותו ספק עצמו - שמא אמת בפי הכלה ובעלה של החמות איננו בחיים - אף אסורה היא באכילת תרומה.
המקרה השני - "קידש אחת מחמש נשים":
אדם שקידש אחת מחמש נשים, "ואין יודע איזה קידש", "כל אחת אומרת אותי קידש". לדעת רבי טרפון: "נותן גט לכל אחת ואחת" - עליו לתת גט לכל אחת מהן כדי להתירן, שכן כל אחת מהן היא ספק אשת איש. "ומניח כתובה ביניהן ומסתלק" - מניח ביניהן את תשלום הכתובה שהתחייב לאישה שקידש, והולך לו. כאן מסתיימת אחריותו: מי שהיא האישה הנכונה תיטול את הכתובה, והן יסדירו זאת ביניהן כרצונן. "דברי רבי טרפון".
רבי עקיבא אומר: "אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה, עד שייתן גט וכתובה לכל אחת ואחת" - אין בהנחת הכתובה ביניהן כדי לפטרו מחובתו, אלא עליו לתת גט וכתובה לכל אחת ואחת מן הנשים.
יש המבארים את שיטת רבי טרפון כך: בדרך כלל ארוסה שנתקדשה בלבד אין לה כתובה, ומדובר כאן בתרחיש שבו כתב כתובה לאחת מהן, וזו איבדה את כתובתה. משום כך כל אחת מהן טוענת: "אני היא, ואני זו שאיבדה את הכתובה" - ומכאן שאין עליו כל חובה נוספת.
ולעניין שיטת רבי עקיבא, המחייבו בכתובה לכל אחת ואחת שאם לא כן לא הוציא עצמו מידי עבירה: הגמרא מעמידה זאת במקרה מסוים מאוד - שעשה את הקידושין בביאה. אף שמן התורה הביאה היא אחת מדרכי הקידושין, מדרבנן אין ראוי לנהוג כן; ומאחר שעבר על איסור דרבנן, מחמירים עמו ומחייבים אותו בכתובה לכל אחת מהן. אך אילו קידש בכסף או בשטר, אף רבי עקיבא מודה שדי בהנחת הכתובה ביניהן: מי שתביא ראיה שהיא האישה - תיטול אותה, ואם לאו, עליהן למצוא פתרון בעצמן.
המקרה השלישי - "גזל אחד מחמישה":
מי שגזל מאחד מחמישה אנשים, "ואין יודע איזה נגזל", "כל אחד אומר אותי גזל". לדעת רבי טרפון: "מניח גזילה ביניהן ומסתלק" - מניח את החפץ הגזול ביניהם, ובכך יוצא ידי חובת ההשבה והולך לו. רבי עקיבא אומר: "אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה, עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד" - עליו לשלם את דמי הגזילה לכל אחד ואחד מן הנגזלים האפשריים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים - אישה שהעידה "מת בעלי ואחר כך מת חמי" ודין חמותה בתרומה, המקדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן, והגוזל מאחד מחמישה ואינו יודע ממי גזל. בכולם נוקט רבי טרפון שדי בהנחת הממון ביניהן ובהסתלקות, ואילו רבי עקיבא מחייב לצאת ידי כל ספק וספק, שאם לא כן "אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה".