לפנינו משנה ו' בפרק ט"ו במסכת יבמות, העוסקת במעמדה של הצרה בעקבות עדות האישה שבעלה מת - הן לעניין היתר הנישואין והן לעניין אכילת תרומה.
לשון המשנה:
"האישה שהלכה היא ובעלה למדינת הים" - אישה שיצאה עם בעלה למדינת הים, וחזרה לבדה, בלא בעלה.
"ובאה ואמרה מת בעלי" - היא מעידה ואומרת כי בעלה מת.
"תינשא ותיטול כתובתה" - היא עצמה נאמנת: מותרת להינשא לאחר, וגובה את כתובתה, כפי שנתבאר לעיל.
"וצרתה אסורה" - אך צרתה, אשתו השנייה של אותו בעל, אסורה להינשא, כפי שנתבאר לעיל.
מעמד הצרה לעניין תרומה:
"הייתה בת ישראל לכהן" - אם הצרה היא בת ישראל הנשואה לכהן, שמכוח נישואיה לבעלה החי הייתה אוכלת בתרומה, ממשיכה היא לאכול בתרומה. הטעם: כיוון שאמרנו שאסורה היא להינשא, הרי אנו מעמידים אותה בחזקת שבעלה קיים, ומשום כך אכילתה בתרומה נמשכת. אלו דברי רבי טרפון.
רבי עקיבא חולק:
רבי עקיבא אומר: "אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה" - אין זו הדרך המוציאה את האישה מידי חשש עבירה של איסור תורה. "עד שתהא אסורה לינשא ואסורה מלאכול בתרומה" - יש להחמיר בשני הכיוונים: לא זו בלבד שאסורה להינשא, אלא אף אסורה באכילת תרומה, שמא אכן מת בעלה, ומשמת שוב אין בת ישראל אוכלת בתרומה.
נמצא, שלדעת רבי עקיבא אין לומר שמתוך שאין אנו מאמינים לצרה שהבעל מת, תיטול היא זאת לקולא ותתייחס אליו כמי שוודאי חי. אין אומרים כן, אלא הספק מחייב חומרה לכאן ולכאן. זו שיטתו של רבי עקיבא, החולק על רבי טרפון.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי האישה שחזרה ממדינת הים ואמרה "מת בעלי" נאמנת לעצמה - נישאת ונוטלת כתובתה, ואילו צרתה אסורה להינשא. ונחלקו התנאים במעמד הצרה לעניין תרומה: לדעת רבי טרפון, כיוון שאסרנו עליה להינשא, הרי היא כמי שבעלה קיים ואוכלת בתרומה; ולדעת רבי עקיבא, אין הספק נהפך לקולא, ולפיכך אסורה בשניהם - בנישואין ובאכילת תרומה.