יבמות פרק ט"ו, משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו כי האשה עצמה נאמנת לומר שבעלה מת. משנתנו באה לדון ברעיון שישנם אנשים אחרים שאינם נאמנים להעיד על כך.
המשנה פותחת וקובעת: "הכל נאמנים להעידה" - לא רק האשה עצמה, אלא כל עד יחיד יכול להעיד על העובדה שבעלה מת, ועדותו נאמנת. ומיד מונה המשנה את היוצאות מן הכלל: "חוץ מחמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה".
חמש נשים אלו אינן נאמנות, משום שיש להן מניע וסיבה לרצות להכניס את האשה למצב קשה - שבו יחזור בעלה לאחר שכבר נישאה מחדש, ותתחייב בכל אותם עונשים חמורים. ואלו הן, ומניעה של כל אחת:
חמותה - אמו של הבעל, העלולה לומר: אשה זו עתידה לכלות את כל צערי ואת כל עמלי בכך שתירש את בני.
בת חמותה - בתה של אמו של הבעל, האומרת: את עתידה לכלות את כל עמלם הקשה של הוריי באמצעות האשה הזו הנשואה לאחי.
צרתה - אשה נוספת הנשואה לאותו בעל; ככל צרה, לעיתים אין היא מעריכה את חברתה.
יבמתה - אשה הנשואה לאחיו של בעלה, החוששת שמא תיעשה צרתה אם יגיעו לידי מציאות של ייבום.
בת בעלה - בתו של הבעל שאינה בתה, האומרת: אשה זו שנכנסה לתפוס את מקום אמי עתידה לכלות את הכול, את כל עמלה הקשה של אמי.
"מה בין גט למיתה?":
המשנה מקשה על עצמה מתוך המשנה שבפרק השני של מסכת גיטין: מה ההבדל בין המקרה שלפנינו, שבו אין נשים אלו נאמנות, לבין מקרה של גט שבו הן כן נאמנות? שהרי שנינו שם כי אף שאינן נאמנות לומר שהבעל מת, נאמנות הן להביא את הגט אפילו ממדינת הים, שם עליהן להעיד "בפני נחתם, בפני נחתם" - כלומר להעיד על העובדה שהגט נכתב ונחתם בפניהן.
ומשיבה המשנה, שההבדל הוא "שהוא שטר שבידם": בגט הם מביאים עמם מסמך, ועצם המסמך מעיד על האמת. לפיכך אין אנו סומכים על עדותם בלבד שהמסמך נכתב ונחתם בפניהם, אלא יש בידינו גם שטר המוכיח זאת - שלא כאמירה שהבעל מת, הנשענת על עדותם בלבד.
עדות מול עדות:
מכאן עוברת המשנה לתחום אחר לגמרי באותו עניין: "אחד אומר מת וניסת, ואחר אומר לא מת - הרי זו לא תצא". עד אחד העיד שהבעל מת והיא נישאה, ובא עד נוסף ואמר את ההפך, שלא מת - אין היא יוצאת מבעלה.
הגמרא מבארת כי אף שנראה מלשון המשנה שמדובר דווקא לאחר שנישאה, אין הדבר כן: אפילו התרנו לה בלבד להינשא ועדיין לא נישאה, הרי היא אינה מאבדת את היתרה להינשא לאיש אחר. הטעם לכך הוא שברגע שהעיד העד הראשון על מיתת הבעל, נתנו חז"ל לעד אחד את כוחם של שני עדים, ואנו רואים את עדותו כעדות שניים. לפיכך העד הבא אינו נאמן, שכן דינו כאחד כנגד שניים - ומשהותרה, שוב היא מותרת.
ממשיכה המשנה: "אחד אומר מת ושניים אומרים לא מת - אף על פי שניסת, תצא". אף שכבר נישאה, עליה לצאת מאותם נישואין. גם כאן מסייגת הגמרא ואומרת שאין המשנה עוסקת בעדים כשרים רגילים, אלא בפסולי עדות - נשים, עבדים, ואנשים שאינם כשרים לעדות בדרך כלל, אך לעניין עדות שהבעל מת הוכשרו.
וזהו חידושה של המשנה: אף כאשר מדובר בשניים כנגד אחד בפסולי עדות, הולכים אחר הרוב. כלומר, אם אשה אחת מעידה שמת ושתי נשים מעידות שלא מת - הולכים אחר השתיים ואומרים שעליה לצאת.
אולם מוסיפה הגמרא, שאם העד הראשון היה עד כשר ושני העדים שבאו אחריו היו עדים פסולים, נשארת היא בנישואיה ואף אינה מאבדת את היתרה להינשא, משום שאותו עד ראשון הוא עד כשר לגמרי, וכוחו חזק אף משני העדים הבאים אחריו.
ולבסוף: "שניים אומרים מת ואחד אומר לא מת - אף על פי שלא ניסת, תינשא". שני עדים מעידים שמת ואחד מעיד שלא מת, ולכן תינשא. גם בזה, אומרת הגמרא, מדובר בפסולי עדות שאינם כשרים בדרך כלל, ואף על פי כן הולכים אחר רוב העדים ומתירים לה להינשא על סמך השניים שהעידו שמת.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הכל נאמנים להעיד שהבעל מת, מלבד חמש נשים שיש להן מניע להרע לה - חמותה, בת חמותה, צרתה, יבמתה ובת בעלה; כי בגט הן כן נאמנות משום ששטר בידן והכתב מסייע לעדותן; וכי בהתנגשות בין עדויות, עד אחד שהעיד על המיתה כוחו ככוח שניים, ואילו בפסולי עדות הולכים אחר רוב המעידים.