יבמות פרק ט"ו משנה ג': גביית הכתובה

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

יבמות, פרק ט"ו, משנה ג'. משנה זו עוסקת בשאלה נוספת: אף על פי שהאישה נאמנת לומר שבעלה מת מעבר לים, האם רשאית היא לגבות את כתובתה על סמך עדות זו? זוהי שאלה אחרת - שאלה ממונית.

מחלוקת בית שמאי ובית הלל:

בית שמאי: נישאת היא על סמך עדות עצמה, ואף גובה את כתובתה.
בית הלל: "תינשא" - נישאת היא על פי עדותה, אך אינה גובה את כתובתה. לעניין כסף וממון אין היא נאמנת עד שתביא עדים.

טענת בית שמאי - קל וחומר מן הערווה לממון:

אמרו בית שמאי לבית הלל: "הרי התרתם ערווה חמורה" - התרתם אותה בעניין של עריות, החמור שבדיני התורה. ואם כן, לא כל שכן שיש להתיר עניין ממוני, שהוא קל יותר ואינו חמור כל כך.

השיבו להם בית הלל: מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה - אין מתירים לאחים להיכנס לנחלתם וליהנות מן הירושה על סמך אמירתה בלבד, שכן לעניין זה אין מחזיקים את הבעל כמת.

ראיית בית שמאי מלשון שטר הכתובה:

חזרו בית שמאי והשיבו: מתוך ספר הכתובה, מגוף המסמך הכתוב, ניתן ללמוד שהיא גובה את כתובתה, שכן הבעל כותב לה בכתובה שאם תינשא לאיש אחר - תיטול את מה שכתב לה.

נמצא כי שני הדברים שזורים זה בזה במפורש: הבעל מחייב את עצמו בכתובה ובתשלומה על סמך יכולתה להינשא לאיש אחר. ומאחר שחכמים היו מוכנים להתיר לה להינשא לאיש אחר, ממילא, מעצם הגדרת הדברים, זכאית היא לגבות את כתובתה.

למסקנה, חזרו בהם בית הלל והורו כדברי בית שמאי, שהיא גובה אף את כתובתה על סמך עדותה שבעלה מת.

לסיכום: במשנה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל אם עדות האישה על מיתת בעלה מועילה אף לגביית הכתובה. בית שמאי טענו קל וחומר מן הערווה החמורה לממון הקל, ובית הלל השיבו מדין האחים שאינם נכנסים לנחלה על פיה. משהוכיחו בית שמאי מלשון שטר הכתובה, שבו תולה הבעל את חיוב הכתובה בנישואיה לאיש אחר - חזרו בהם בית הלל והודו שהיא גובה את כתובתה.

המאמר המקורי

אות יבמות טו:ג

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, הִתַּרְתֶּם עֶרְוָה חֲמוּרָה, לֹא תַתִּירוּ אֶת מָמוֹן הַקַּל. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל, מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִים לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וַהֲלֹא מִסֵּפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמֹד, שֶׁהוּא כוֹתֵב לָהּ, שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר, תִּטְּלִי מַה שֶׁכָּתוּב לִיכִי. וְחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי: Beit Shammai say: A woman who testifies that her husband died may marry, and take the money guaranteed in her marriage contract. Beit Hillel say: She may marry, but she may not take her marriage contract, as qualified witnesses are required for monetary matters. Beit Shammai said to them: If you have permitted a woman potentially forbidden to him, which is a relatively stringent prohibition, based merely upon her own testimony, will we not permit a monetary matter, which is more lenient, as the money can be returned and this sin does not entail such a severe punishment? Beit Hillel said to them: This is no proof, as we find that the brothers do not come into the inheritance from the deceased brother based on her testimony. Evidently, although this testimony is accepted with regard to forbidden sexual relationships, it is not effective for monetary matters. Beit Shammai said to them: But we can learn this halakha from the scroll of the marriage contract, as every husband writes for her that: If you marry another man, take what is written for you in this contract. This shows that her right to receive the money of her marriage contract is dependent upon her eligibility to remarry. In this case, as she is deemed credible when she says her husband died and she may marry again, she is likewise entitled to the money of the marriage contract. And Beit Hillel again retracted their opinion, and decided to teach in accordance with the opinion of Beit Shammai.