אנו לומדים את משנה ב' בפרק ט"ו במסכת יבמות. במשנה הקודמת למדנו את ההלכה שאישה שהלכה עם בעלה למדינת הים וחזרה לבדה, כשהיה שלום ביניהם ושלום בעולם, ואמרה שמת בעלה - נאמנת, ורשאית להינשא מחדש.
הסתייגותם של בית הלל:
במשנה שלפנינו מתברר כי בית הלל הגבילו הלכה זו, לכל הפחות בתחילה. וזו לשונם:
"לא שמענו" - לא קיבלנו הלכה זו, שהאישה נאמנת לומר שמת בעלה.
"אלא בבא מן הקציר" - כאשר היא באה מקציר החיטים שהתקיים.
"ובאותה מדינה" - באותו אזור ובאותה מדינה עצמה.
"וכמעשה שהיה" - ובאותן נסיבות ממש של המעשה שאירע.
מהו אותו מעשה שהיה?
הגמרא מבארת כי עשרה אנשים יצאו לקצור חיטים, ונחש הכיש אחד מהם. באה אשתו והודיעה על כך לבית דין, ובית דין שלחו לברר ומצאו שדבריה נכונים. לפי בית הלל, הנאמנות מצומצמת אפוא לאותו מקרה מוגבל בלבד, שבו ניתן היה לברר בדיוק את שאירע; רק שם ובאותן נסיבות אין חוששים שמא היא משקרת. אך אם באה ממדינת הים, מעבר לים, אינה נאמנת.
תשובת בית שמאי:
בית שמאי השיבו להם שאין הדבר כן, ואין נפקא מינה בנסיבות הבאתה של הידיעה:
"אחד הבא מן הקציר" - בין שבא מן הקציר.
"ואחד הבא מן הזיתים" - ובין שבא ממסיק הזיתים.
"ואחד הבא מן הבציר" - ובין שבא מבצירת הענבים.
"ואחד הבא ממדינה למדינה" - ובין שבא ממדינה אחת לחברתה.
ומהו יסוד הדבר? "לא דיברו חכמים בקציר אלא בהווה" - מה ששמעתם שהתירו חכמים במקרה שבא מן הקציר, לא נאמר משום שהקציר הוא תנאי מעכב, אלא משום שכך אירע בפועל. חכמים נקטו את המצוי והמצב השכיח, ולא את התנאי ההכרחי להיתר.
מסקנת המשנה:
לפיכך "חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי" - בית הלל חזרו בהם, והחלו לפסוק ולהכריע את ההלכה כדעת בית שמאי, שהאישה נאמנת אף כשהיא באה ממדינת הים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל בגדרי נאמנות האישה על מיתת בעלה. בית הלל צמצמו את הנאמנות לנסיבות המעשה שהיה בלבד - הבא מן הקציר ובאותה מדינה; בית שמאי חלקו וקבעו כי אין המדובר בתנאי אלא בתיאור המציאות השכיחה, "לא דיברו חכמים בקציר אלא בהווה", ולפיכך הנאמנות קיימת בכל אופן שהוא. ולמסקנה חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.