אנו פותחים את הפרק החמישה עשר במסכת יבמות, משנה א'. המשנה עוסקת בשאלת נאמנותה של אישה המעידה על מיתת בעלה, ובתנאים שבהם בית דין סומך על עדותה.
המקרה הראשון - שלום בינו לבינה ושלום בעולם:
"האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, שלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאת ואמרה מת בעלי - תינשא" - אישה שיצאה עם בעלה אל מעבר לים, בשעה ששררה הרמוניה ביניהם ואף שלום בעולם, כלומר שלא התחוללה מלחמה שבה נתקלו, ושבה ואמרה שבעלה מת - נאמנת ורשאית להינשא.
יסוד הדין נלמד כפי שכבר למדנו בפרק העשירי: די בעד אחד, ואפילו באישה עצמה, משום ש"אישה דייקא ומינסבא" - האישה בודקת ומדקדקת היטב שאכן מת בעלה, מחשש לעונש שיוטל עליה אם יתברר לאחר מכן שהבעל קיים.
ולא זו בלבד, אלא "מת בעלי - תתייבם": אם לא היו לבעלה ילדים, נאמנת אף כדי להתייבם ליבמה. בכל אלה אנו סומכים על כך שהאישה בדקה את הדבר היטב.
שני מקרים שבהם אינה נאמנת:
"שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם" - הכול תקין ביחסים שבין הבעל לאשתו, אך מתחוללת מלחמה בעולם. במקרה זה חוששים שהאישה הסיקה מדעתה, על סמך מה שראתה, שבעלה מת מחמת פציעה או כיוצא בזה, ואילו במציאות ייתכן שלא מת.
"קטטה בינו לבינה ושלום בעולם" - קיים סכסוך בין הבעל לאישה. הגמרא מבארת שמדובר במקרה שבו טענה האישה לבעלה שגירש אותה בפני שני עדים אלו, וכאשר נחקרו העדים השיבו: "לא היו דברים מעולם", והגירושין לא התרחשו כלל. עצם העובדה שטענה שגורשה, אף שהוכח שאין הדבר נכון, מלמדת בבירור על סכסוך משמעותי ביניהם.
בנסיבות של קטטה חוששים שהאישה מוכנה ליטול על עצמה סיכון ולומר שהבעל מת אף שלא מת, משום שהיא מבקשת בכל מאודה לצאת מנישואין אלו, ומוכנה להסתכן בכך שהעניין יסתבך.
לפיכך, בשני המקרים הללו - בין שיש שלום ביניהם ומלחמה בעולם, ובין שיש קטטה ביניהם ושלום בעולם - "ובאת ואמרה מת בעלי - אינה נאמנת".
מחלוקת רבי יהודה וחכמים:
רבי יהודה אומר: "לעולם אינה נאמנת, אלא אם כן באת בוכה ובגדיה קרועים" - אין מאמינים לה אלא אם באה בבכי ובבגדים קרועים, המעידים על מצוקה אמיתית שהייתה שרויה בה.
אמרו לו חכמים: "אחת כך ואחת כך תינשא" - בין שבאה בסימני צער ובין שלא, כך או כך רשאית להינשא.
הגמרא מביאה ברייתא שבה השיבו חכמים לרבי יהודה: לפי היגיון שיטתך, שהיא נדרשת לבוא בסימני מצוקה, נמצא שהפיקחת והחכמה - שיודעת להעמיד פנים ולבוא בבכי ובבגדים קרועים - תוכל להינשא, ואילו הטיפשה, שאינה מתוחכמת דיה להבין להעמיד פנים, לא תוכל להינשא. אין זה סביר לחלק ביניהן.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אישה האומרת "מת בעלי" נאמנת להינשא ואף להתייבם, מכוח הכלל "אישה דייקא ומינסבא", ובלבד ששרר שלום בינו לבינה ושלום בעולם. אך במקום שיש מלחמה בעולם - שמא הסיקה מדעתה שמת, ובמקום שיש קטטה ביניהם - שמא נטלה סיכון כדי להשתחרר מן הנישואין, אינה נאמנת. עוד עמדנו על מחלוקת רבי יהודה וחכמים בעניין סימני הצער, ועל טענת חכמים שאין לתלות את נאמנותה במידת פיקחותה.