יבמות, פרק יד, משנה ח. המשנה פותחת בתיאור המקרה: "שני אחים פיקחים נשואים לשתי נכריות, אחת פיקחת ואחת חרשת" - שני אחים בעלי כשירות מלאה, הנשואים לשתי נשים שאינן קרובות זו לזו: האחת פיקחת והאחת חרשת. נמצא שאחד מן הנישואין הוא מדאורייתא, והשני מדרבנן.
מת הפיקח שהיה נשוי לחרשת:
"מת פיקח בעל חרשת, מה יעשה פיקח בעל פיקחת? כונס" - כאשר מת האח הפיקח שהיה נשוי לחרשת, נופלת החרשת לייבום לפני אחיו הפיקח, הנשוי לפיקחת. המשנה קובעת שהוא כונס, כלומר מייבם אותה, שכן דרך החליצה אינה פתוחה בפניו: החרשת אינה כשרה לחליצה ואינה יכולה להיות חולצת, ולפיכך מוטל עליו לייבם.
"אם רצה להוציא - יוציא" - לאחר הייבום רשאי הוא לתת לה גט. גיטו, בהיותו פיקח, הוא גט מדאורייתא, ובכוחו לנתק את הקשר שנוצר. ובוודאי כך, שהרי הקשר שבא מכוחו אינו אלא מדרבנן; אך אף אילו היה הקשר מדאורייתא, בכוחו להתירו, משום שהוא פיקח לגמרי.
מת הפיקח שהיה נשוי לפיקחת:
"מת פיקח בעל פיקחת, מה יעשה פיקח בעל חרשת?" - כאן מת האח הפיקח שהיה נשוי לפיקחת, והיבם הוא האח הפיקח הנשוי לחרשת. נישואיו לחרשת אינם משמעותיים כלל לענייננו; העיקר הוא שהיבם פיקח ואף אחיו המת היה פיקח. אמנם נישואי אחיו המת היו מדאורייתא ואילו נישואיו שלו מדרבנן, אך אין בכך נפקא מינה במקרה זה.
לפיכך פוסקת המשנה: "או חולץ או מייבם" - שתי האפשרויות פתוחות בפניו:
חליצה: היבמה פיקחת ומתפקדת לגמרי, וכן היבם, ועל כן החליצה כשרה.
ייבום: הרשות בידו לייבם אותה.
לסיכום: במשנה זו עסקנו בשני אחים פיקחים, האחד נשוי לפיקחת והשני לחרשת. כאשר מת הפיקח שהיה נשוי לחרשת - היבם כונס בלבד, שכן החרשת אינה כשרה לחליצה, ואם רצה להוציאה לאחר מכן בגט, הרשות בידו. וכאשר מת הפיקח שהיה נשוי לפיקחת - עומדות בפני היבם שתי הדרכים כאחת: או חולץ או מייבם.