לפנינו משנה ט' בפרק י"ד במסכת יבמות, העוסקת בשני אחים - האחד חרש והאחד פיקח - הנשואים לשתי נשים, האחת חרשת והאחת פיקחת. המשנה דנה בשאלה מה דינה של האשה כאשר אחד האחים מת, ומי מן האחים רשאי לגרש את יבמתו לאחר שכנסה.
המקרה שלפנינו:
"שני אחים, אחד חרש ואחד פיקח" - אח אחד חרש ואח אחד פיקח.
"נשואים לשתי נכריות" - שתי נשים שאינן קרובות זו לזו, כלומר אינן אחיות.
"אחת חרשת ואחת פיקחת" - החרשת נשואה לחרש, והפיקחת נשואה לפיקח.
מת חרש בעל החרשת:
מה יעשה פיקח בעל הפיקחת? חליצה אינה אפשרות, שכן היבמה - אלמנת אחיו - חרשת היא, ואין ביכולתה לחלוץ. לפיכך "כונס" - עליו לייבמה. ומוסיפה המשנה: "אם רצה להוציא - יוציא" - אם ירצה לגרשה בגט, הרשות בידו, וגיטו מועיל, שהרי הוא פיקח.
מת פיקח בעל הפיקחת:
מה יעשה חרש בעל החרשת? אף כאן חליצה אינה אפשרות, מפני שהוא חרש. לפיכך "כונס" - עליו לייבמה. אלא ש"אין מוציא לעולם" - לעולם אין בידו לגרשה, משום שגיטו שלו אינו אלא מדרבנן, ואין בכוחו לבטל את הקשר שמדאורייתא שבא מכוח אחיו, שקידושיו ונישואיו היו מן התורה.
לסיכום: בשני המקרים שלפנינו החליצה אינה אפשרית - במקרה הראשון מחמת היבמה החרשת, ובמקרה השני מחמת היבם החרש - ולפיכך בשניהם הדין הוא "כונס". ההבדל ביניהם הוא בכוח הגירושין: הפיקח, שגיטו מדאורייתא, רשאי להוציאה אם ירצה; ואילו החרש, שגיטו אינו אלא מדרבנן, אינו יכול להתיר בו קשר שנוצר מכוח קידושין ונישואין של אחיו הפיקח, ועל כן אינו מוציא לעולם.