לפנינו משנה ז בפרק יד במסכת יבמות, העוסקת בשני אחים שאחד מהם חרש והשני פיקח, ובדיני הייבום והחליצה הנובעים ממעמדם השונה.
המקרה שלפנינו:
"שני אחים, אחד חרש ואחד פיקח" - אחד מהם חרש, והשני פיקח, כלומר אדם רגיל.
"נשואים לשתי נכריות פיקחות" - 'נכריות' פירושו שאין הנשים קרובות זו לזו, ובכללן שאינן אחיות. 'פיקחות' - שתיהן נשים רגילות ומתפקדות לגמרי.
"מת חרש בעל הפיקחת":
החרש, שנישואיו מדרבנן בלבד, מת, ואשתו נופלת לפני האח הפיקח. "מה יעשה פיקח בעל הפיקחת? או חולץ או מייבם" - הרשות נתונה בידו, שכן הוא פיקח, ואין כל מניעה. אין כאן חשש של אחות אשתו, שהרי הנשים אינן אחיות זו לזו.
"מת פיקח בעל הפיקחת":
הפיקח, שנישואיו מדאורייתא, מת, ואלמנתו נופלת לייבום לפני אחיו החרש. לנישואיו של החרש עצמו אין נגיעה לענייננו - הוא נשוי לאישה אחרת, ואף שנישואיו מדרבנן, אין בכך בעיה. לפיכך אומרת המשנה: "כונס" - עליו לייבם, ואין הוא יכול לחלוץ. אך מוסיפה המשנה: "ואין מוציא לעולם" - לעולם לא יוכל להיפטר ממנה בגט.
מדוע אין הוא יכול לתת גט? משום שגיטו של החרש תקף מדרבנן בלבד. הוא יכול לגרש נישואין שמדרבנן, אך לא נישואין שמדאורייתא. וכאן, הזיקה שבינו לבין יבמתו נובעת מזיקה דאורייתא, שהרי חיוב הייבום מוטל עליו מן התורה, מפני שנישואי אחיו היו מן התורה. נמצא שהיא נופלת לפניו לייבום והוא מייבם, אך אין ביכולתו להיפטר מזיקה זו על ידי נתינת גט, שכן הגט חסר תוקף כלפי זיקה שמן התורה.
לסיכום: במשנה זו למדנו בשני אחים, חרש ופיקח, הנשואים לשתי נשים פיקחות שאינן קרובות זו לזו. כשמת החרש, אחיו הפיקח חולץ או מייבם כרצונו. וכשמת הפיקח, אחיו החרש כונס ואינו חולץ, ואף אינו יכול להוציאה לעולם, מפני שגיטו מדרבנן ואילו זיקתו אליה מדאורייתא.