יבמות, פרק יד, משנה ו. אף משנה זו דומה במתכונתה לשתי המשניות הקודמות.
המקרה:
שני אחים, האחד חרש והאחד פיקח, הנשואים לשתי אחיות: האחת חרשת והאחת פיקחת.
החרש נשוי לחרשת - ונישואין אלו אינם אלא מדרבנן.
הפיקח נשוי לפיקחת - ונישואין אלו הם מדאורייתא.
מת החרש:
אשתו החרשת נופלת לפני הפיקח לייבום, והדין פשוט: אין כאן חיוב ייבום כלל, שהרי היבמה היא אחות אשתו - ואשתו נשואה לו מדאורייתא. נמצא שהיבמה ערווה עליו, ואיסור הערווה מבטל את חיוב הייבום.
מת הפיקח:
כאן הבעיה. חיוב הייבום הוא חיוב מדאורייתא, ואילו נישואי החרש לחרשת אינם אלא מדרבנן. נמצא שאין אשתו 'אחות אשתו' ברמה דאורייתא, ואין כאן איסור ערווה של אחות אשה מדאורייתא שבכוחו להסיר את חיוב הייבום.
מה, אם כן, עליו לעשות? עליו לגרש את אשתו, שהרי היא אחות זקוקתו - אחות האישה שנזקקה לו מכוח נישואין דאורייתא, ואין הוא יכול להישאר נשוי לה. וכשם שנישואיו עמה אינם אלא מדרבנן, כך בכוחו לגרשה בגט מדרבנן.
אך היבמה, אלמנת הפיקח, נאסרת לעולם ואין לה תקנה:
ייבום אינו אפשרי - שהרי היא אחות אשתו מדרבנן, וערווה ברמה דרבנן היא.
חליצה אינה אפשרית - משום שהיבם חרש.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כאשר מת החרש, אין חיוב ייבום כלל, שהיבמה ערווה עליו מדאורייתא מדין אחות אשתו. וכאשר מת הפיקח, אין נישואיו שמדרבנן של החרש מבטלים את חיוב הייבום שמדאורייתא; לפיכך מגרש הוא את אשתו שהיא אחות זקוקתו, ואילו היבמה נותרת אסורה לעולם - שאינה יכולה להתייבם ואף לא לחלוץ.