יבמות, פרק ארבעה עשר, משנה ה'. משנה זו דומה מאוד למשנה הקודמת: שני אחים הנשואים לשתי אחיות, כאשר אחד הנישואין הוא מדאורייתא והשני מדרבנן. ההבדל היחיד הוא בזהות החרש - במשנה הקודמת היה זה הזכר, ואילו כאן מדובר בנקבה.
תיאור המקרה:
"שני אחין פיקחין נשואין שתי אחיות" - שני אחים בריאים ובעלי דעת מלאה, הנשואים לשתי אחיות.
"אחת חרשת ואחת פיקחת" - אחת מן הנשים היא חרשת אילמת, ולפיכך קידושיה מדרבנן בלבד; והשנייה פיקחת, בעלת דעת, וקידושיה מדאורייתא.
"מת פיקח בעל חרשת - מה יעשה פיקח בעל פיקחת?":
הפיקח שהיה נשוי לחרשת, זו שנישואיה מדרבנן בלבד, מת, והחרשת נופלת לייבום לפני אחיו. אולם היבמה היא אחות אשתו, ואשתו נשואה לו מדאורייתא. לפיכך "תצא משום אחות אשה" - אין היא חייבת בייבום, שכן היא ערווה עליו, אחות אשה ברמה דאורייתא.
"מת פיקח בעל פיקחת - מה יעשה פיקח בעל חרשת?":
כאן מתחילה הבעיה. הפיקח שהיה נשוי לפיקחת, זה שנישואיו מדאורייתא, מת, והיבמה נופלת לייבום ברמה דאורייתא. האח הנותר אינו יכול לפטור אותה מטענת אחות אשה, שהרי אשתו החרשת אינה אשתו מדאורייתא אלא מדרבנן בלבד, ואין בכוחו של איסור דרבנן לבטל חיוב ייבום וזיקה הבאים מדאורייתא.
לפיכך שנינו:
"מוציא את אשתו בגט" - עליו לגרש את אשתו החרשת, שהרי היא אחותה של אישה שיש לו זיקה אליה מכוח נישואין דאורייתא.
"ואת אשת אחיו בחליצה" - היבמה אינה נותרת תקועה. אף שאין הוא יכול לייבמה, משום שעדיין היא אחות אשתו ברמה דרבנן, הוא יכול לחלוץ לה - שהרי הוא פיקח, והחליצה אפשרית עבורו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מקרה ההיפוך של המשנה הקודמת - שני אחים פיקחים הנשואים לשתי אחיות, האחת חרשת והאחת פיקחת. כאשר מת בעלה של החרשת, היבמה יוצאת ופטורה מכול, משום שהיא אחות אשה מדאורייתא. אך כאשר מת בעלה של הפיקחת, אין הקשר דרבנן שבין האח הנותר לאשתו החרשת יכול לדחות את זיקת הייבום דאורייתא, ולפיכך עליו להוציא את אשתו בגט ואת יבמתו בחליצה.