משנה ד' בפרק י"ד במסכת יבמות פותחת: "שני אחים, אחד חרש ואחד פיקח, נשואים לשתי אחיות" - שני אחים, האחד חרש והאחד פיקח, הנשואים לשתי אחיות פיקחות. נמצא שלפנינו שני קשרי נישואין מסוגים שונים: נישואי החרש אינם אלא מדרבנן, שכן אין החרש מסוגל לקדש אלא מתקנת חכמים; ואילו נישואי הפיקח לפיקחת הם נישואין גמורים מן התורה.
המקרה הראשון - "מת חרש בעל הפיקחת":
אם מת החרש הנשוי לפיקחת, נופלת אלמנתו לייבום לפני אחיו. שואלת המשנה: "מה יעשה פיקח בעל פיקחת?", ומשיבה: "תצא משום אחות אשה". האח שנותר בחיים נשוי לאחותה בנישואי דאורייתא, ולפיכך היבמה הנופלת לפניו היא אחות אשתו מן התורה - ערווה גמורה. חיוב הייבום כאן אינו אלא מדרבנן, שהרי נישואי החרש היו מדרבנן; ואף אילו היה חיוב הייבום מדאורייתא, היה נדחה מפני איסור הערווה שהוא דאורייתא. לפיכך אין כאן חיוב ייבום כלל.
המקרה השני - "מת פיקח בעל פיקחת":
כאן מתעוררת הבעיה. מת האח הפיקח, שנישואיו לאשתו הפיקחת היו מדאורייתא, ואלמנתו נופלת לייבום לפני יבמה החרש. "מה יעשה חרש בעל פיקחת?"
אין לומר שתיפטר משום אחות אשה, שכן קשר הנישואין של החרש עם אשתו אינו אלא מדרבנן, ואין היבמה אחות אשתו מן התורה. לעומת זאת, אחיו אחיו הגמור, וחיוב הייבום באשת אחיו הוא מן התורה. נמצא שזיקת הייבום עומדת ברמה דאורייתא, ואילו איסור אחות אשה אינו אלא מדרבנן - ואין ערווה דרבנן בכוחה לבטל חיוב ייבום דאורייתא. אף על פי כן, קשר הנישואין שלו עם אשתו עומד בתוקפו מדרבנן.
לפיכך קובעת המשנה שתי הלכות:
"מוציא אשתו בגט" - החרש חייב לגרש את אשתו. הזיקה הנופלת לפניו מקורה בנישואין שהיו מדאורייתא, ונמצא שאשתו הנוכחית היא אחות זקוקתו. משום כך אין הוא יכול להישאר נשוי לה, ועליו להוציאה בגט.
"ואשת אחיו אסורה לעולם" - האלמנה נותרת אסורה לעולמים: חליצה אין הוא יכול לעשות לה, שהרי חרש הוא; וייבום אין הוא יכול לעשות לה, שהרי היא אחות אשתו מדרבנן, וערווה מדרבנן היא.
לסיכום: במשנה זו למדנו כיצד שני מישורי הנישואין - דאורייתא ודרבנן - קובעים את הדין. כשמת החרש, היבמה נאסרת ויוצאת משום אחות אשה, שהערווה דאורייתא דוחה חיוב ייבום דרבנן. וכשמת הפיקח, אין ערווה דרבנן דוחה את זיקת הייבום דאורייתא, ולכן מוציא החרש את אשתו בגט מפני שהיא אחות זקוקתו, ואילו אשת אחיו נותרת אסורה לעולם - שאין הוא בר חליצה ואין הוא יכול לייבמה.