במשנה הקודמת למדנו את עמדת חכמים, שאישה שנעשתה חרשת - אף שנישואיה היו נישואין דאורייתא - גיטה תקף, שכן ניתן למסור לה גט מן התורה, משום שאין אנו זקוקים להסכמתה. משנה ב' באה להביא סיוע לעמדה זו.
לשון המשנה:
"העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט". ופירוש הדברים:
"החרשת" - אישה חרשת אילמת, ואפילו מלידה.
"שהשיאה אביה" - בהיותה קטנה השיאה אביה, ונישואין אלו תופסים מן התורה.
"שהיא יוצאה בגט" - אף על פי כן היא מקבלת את גיטה בעודה חרשת אילמת, ולמרות שנישואיה היו נישואין דאורייתא - וזאת משום שאין אנו זקוקים להסכמתה.
"ואמרו לו":
חכמים השיבו בכך לרבי יוחנן בן נורי, שהקשה במשנה הקודמת מדוע האיש נדרש להיות בר דעת כדי לתת גט, ואילו האישה אינה נדרשת לכך. אמרו לו: "אף זו כיוצא בו" - אותו יסוד עצמו. כשם שאב מקדש את בתו מן התורה והיא יוצאת בגט, כך אישה שנתקדשה בעצמה בקידושין דאורייתא ולאחר מכן נעשתה חרשת, עדיין יכולה לקבל את גיטה.
לסיכום: משנה זו מביאה את עדותו של רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט, כסיוע לשיטת חכמים: אף שהנישואין היו מן התורה, אין צורך בדעתה ובהסכמתה של האישה לקבלת הגט, ולפיכך גיטה תקף.