יבמות, פרק יד, משנה א. משנה זו אינה עוסקת במצוות ייבום, אלא בנישואין שתוקפם מדרבנן ובאופן שבו ניתן להפקיעם.
"חרש שנשא פיקחת ופיקח שנשא חרשת":
המשנה פותחת בשני מקרים:
"חרש שנשא פיקחת" - איש חרש הנושא אישה בעלת דעה שלמה.
"ופיקח שנשא חרשת" - איש בעל דעה שלמה הנושא אישה חרשת.
בשני המקרים הדין שווה: "אם רצה יוציא, אם רצה יקיים" - הרשות בידו לגרשה בגט לאחר הנישואין, והרשות בידו לקיים את הנישואין.
וטעם הדבר: "כשם שכונס ברמיזה, כך מוציא ברמיזה" - כשם שנשאה ברמיזה, כלומר בשפת סימנים או בדרך תקשורת אחרת שאינה דיבור, כך הוא מוציאה בגט ברמיזה. אף שתוקפם של נישואין אלו מדרבנן, אופן התקשורת בכניסה לנישואין וביציאה מהם אחד הוא: מי שניתן להתקדש עמו ברמיזה, ניתן אף להוציא על ידו ברמיזה.
ראוי לציין כי נתינת גט אפשרית אף במובנה המלא, אף כשהאישה חרשת; אלא שכאן אין צורך בכך, שכן אין הגירושין בדרגה שונה מן הנישואין עצמם.
"פיקח שנשא פיקחת ונתחרשה":
המשנה ממשיכה: "פיקח שנשא פיקחת ונתחרשה - אם רצה יוציא, אם רצה יקיים". כאן נישואיה היו בוודאי נישואין מן התורה, ואף הגירושין מן התורה: הואיל ואין צורך בהסכמת האישה לגירושין, בידו לגרשה אף לאחר שנתחרשה. ואם רצה - מקיימה.
הזכרת האפשרות לקיימה באה כהקדמה למקרה הבא: "נשתטית - לא יוציא". אם נעשתה שוטה, אין הוא רשאי לגרשה, אלא עליו לקיימה ולפרנסה. אף שמן התורה יש בה דעת מספקת לשמור את גיטה, והיא כשרה לקבלו, אמרו חכמים שלא יגרשנה - שאם לא תהיה נשואה, חוששים אנו שינהגו בה אנשים כרצונם, מאחר שאין דעתה צלולה.
ולעומת זאת: "נתחרש הוא או נשתטה - אינו מוציא עולמית". אם הבעל, לאחר שנשאה בהיותו בדעה שלמה, נעשה חירש או שוטה, שוב אין בידו לגרשה לעולם, ואין ביכולתו להפקיע את הנישואין במצב זה.
שאלת רבי יוחנן בן נורי:
אמר רבי יוחנן בן נורי: "מפני מה האישה שנתחרשה יוצאה, והאיש שנתחרש אינו מוציא?" - מדוע אישה שנתחרשה בעלה יכול לתת לה גט, ואילו איש שנתחרש אין בידו לתת גט?
תשובת חכמים:
אמרו לו: "אינו דומה האיש המגרש לאישה המתגרשת, שהאישה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו". אין להשוות בין המגרש למתגרשת: האישה מתגרשת - לפחות מן התורה - בין ברצונה ובין שלא ברצונה, ואין צורך בהסכמתה כדי שיחולו הגירושין; ואילו הגט שנותן האיש אינו חל אם נכפה עליו, אלא בהסכמתו.
אמנם במקום שהדין מחייב זאת, תיקנו חז"ל שכופין אותו לגרש, אך כפייה זו מועילה רק משום שבסופו של דבר הוא נכנע ואומר "רוצה אני"; בלא אמירה זו לא היה הגט מועיל. האישה, לעומת זאת, מתגרשת אף בעל כורחה - ואף שבתקופה מאוחרת הרבה יותר תיקנו שאין מגרשים אישה בעל כורחה, תקנה דרבנן היא.
זו, אפוא, תשובת חכמים לרבי יוחנן בן נורי: אין מקום להשוואה. האיש נדרש לדעה צלולה, שכן אין הוא מגרש אלא מרצונו; ואילו האישה, שאין צורך בהסכמתה, יכולה לקבל את גיטה אף לאחר שנתחרשה.