משנה יא בפרק יג במסכת יבמות פותחת בלשון "גדולה וקטנה": אדם שהיו נשואות לו שתי נשים - האחת גדולה, נערה שעברה את גיל המצוות, והשנייה קטנה, שטרם הגיעה לגיל זה - ומת. המשנה דנה בשני סדרים אפשריים של הייבום, ובתוצאה ההלכתית הנובעת מכל אחד מהם.
המקרה הראשון - בא היבם תחילה על הגדולה:
אם עשה היבם ייבום בגדולה ובא עליה, ולאחר מכן חזר ובא על הקטנה, או שבא על הקטנה אחיו - שאף הוא ראוי היה לייבום - "לא פסל את הגדולה". הייבום בגדולה היה ייבום שלם וחל, וכל שאירע לאחר מכן אינו אלא יחסים לגיטימיים.
המקרה השני - בא היבם תחילה על הקטנה:
אם עשה היבם ייבום בקטנה תחילה, ולאחר מכן חזר ובא על הגדולה, או שבא על הגדולה אחיו, "פסל את הקטנה". טעם הדבר נעוץ בהבדל שבין השתיים:
הקטנה: חיוב הייבום שלה מבוסס על נישואין מדרבנן בלבד, ואילו ברמה דאורייתא אין כאן נישואין כלל.
הגדולה: נישואיה, הזיקה הנוצרת כלפיה במיתת הבעל, וכן הייבום שנעשה בה - כל אלה חלים ברמה דאורייתא.
לפיכך הביאה בגדולה פוסלת את הקטנה, שכן ייבומה של הקטנה אינו אלא מדרבנן.
דעת רבי אלעזר:
רבי אלעזר אומר שבמקרה כזה "מלמדין את הקטנה שתמאן בו" - מלמדים את הקטנה לעשות מיאון, ובכך היא מבטלת את הקשר שנוצר בינה ובין היבם, והגדולה משתחררת מן הייבום הראשון שנעשה בקטנה.
ומדוע נדרשת עצה זו? שאם לא תעשה כן, לא זו בלבד שהקטנה נפסלת, אלא אף היבם אינו יכול להישאר נשוי לגדולה: סוף סוף כבר נעשה ייבום, ולו ברמה דרבנן, ואין אדם מייבם שתי יבמות מבית אחד. נמצא שאף הגדולה נפסלת, משום שביאתה הייתה שנייה. משום כך הורה רבי אלעזר כי הדבר הטוב ביותר הוא ללמד את הקטנה למאן, וכך יוכל מי שייבם את הגדולה להישאר נשוי לה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הקדמת הייבום בגדולה אינה פוסלת אותה, שכן ייבומה חל מן התורה; ואילו הקדמת הייבום בקטנה, שאינו אלא מדרבנן, נפסלת בביאה שלאחריה בגדולה. רבי אלעזר מורה את הדרך לצאת מן המבוי הסתום - מיאונה של הקטנה, המאפשר ליבם להישאר נשוי לגדולה.