יבמות, פרק יג, משנה ט. המשנה עוסקת במי שהיה נשוי לשתי נשים שנישואיהן אינם מן התורה אלא מדרבנן, ומת ללא בנים, וממילא נופלות שתיהן לייבום. נעמוד על שלושה מקרים: שתי יתומות קטנות, שתי חרשות, וצירוף של קטנה וחרשת - שבו מתגלה החילוק היסודי שבין השתיים.
שתי יתומות קטנות:
"מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת, בא יבם על הראשונה, וחזר ובא על השנייה, או שבא אחיו על השנייה - לא פסל את הראשונה" - שתיהן קטינות מתחת לגיל מצוות, ולפיכך נישואיהן מדרבנן בלבד, וממילא אף הייבום שנעשה בהן הוא ייבום מדרבנן.
הטעם לכך הוא שההלכה רואה בביאה הנעשית ביתומה קטנה ספק, אם יש בה קניין אם לאו. משעה שייבם את הראשונה, הרי אם מועילים היחסים - הן הייבום והן הנישואין ביתומה קטנה - רשאי הוא לקיים את הראשונה, שהרי קניינה הועיל, והביאה בשנייה אינה אלא ניאוף, יחס אסור בלבד.
ואם אין הקניין הראשון קניין, הרי שתיהן נוכריות, שאינן קשורות למצב זה כלל, ואין כאן בעיה של ייבום בשתי נשים מאותו אדם, שכן מלכתחילה לא היו קשורות לבעל ולא היה כאן קניין. נמצא, שמכיוון שהדבר ספק, אם יחול דבר מה - יחול בראשונה, והשני לא יחול.
"וכן שתי חרשות" - אף כאן קידושין מדרבנן בלבד, ולפיכך יחול אותו הדין.
ההבדל בין קטנה לחרשת:
קטנה: נישואיה ספק, כלומר או שהם חלים לגמרי או שאינם חלים כלל.
חרשת: כפי שהבינו חז"ל את מערכת היחסים, הקשר עמה הוא בגדר 'קניין משוייר'. במידה מסוימת יש לו קידושין עמה, אך אין אלו קידושין גמורים, ונותר בה פוטנציאל שאינו נשוי לגמרי - ואותו חלק יכול להיתפס בידי אדם אחר.
בא תחילה על הקטנה:
"קטנה וחרשת - בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת, או שבא אחיו על החרשת - לא פסל את הקטנה" - דין זה שווה לדין שתי הקטנות. אם קידושי הראשונה תופסים, הרי הם תופסים לגמרי, ואלו הנישואין היחידים הנחשבים, וממילא זהו הייבום היחיד הנחשב, ואין בידי הבא על השנייה לפעול דבר. ואם אין הקטנה נשואה, לא היה כאן כלום, ובידי החרשת להיות היבמה. כך או כך, אין החרשת פוסלת את הקטנה: אם תופס - תופס, ואם אינו תופס - הרי היא כאישה זרה שקיים עמה יחסים או נישואין.
בא תחילה על החרשת:
"בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה, או שבא אחיו על הקטנה - פסל את החרשת" - הואיל והקניין בחרשת הוא קניין משוייר, נותר בה פוטנציאל נישואין מסוים, ואין כאן קניין נישואין שלם. משכך, כשבא הוא עצמו או אחיו על הקטנה, תופסת ביאה זו את כל הנותר.
הקטנה יכולה לפסול את הקשר עם החרשת, מפני שנשאר בה דבר שהייבום יכול לתפוס ולזכות בו. נמצא שיש כאן שתי צרות שלשתיהן קשר של ייבום, בין עם אותו אדם ובין עם שני יבמים, וזו בעיה - ולפיכך נפסל הקשר שהיה לו עם החרשת.
לסיכום: בנישואי קטנה הקניין הוא ספק - או שחל לגמרי או שאינו חל כלל, ולפיכך ביאת השנייה אינה פועלת דבר. בנישואי חרשת הקניין משוייר, ונותר בה חלק שביאת אדם אחר יכולה לתפסו. מכאן: הבא תחילה על הקטנה - לא פסל את הקטנה; ואילו הבא תחילה על החרשת ולאחר מכן על הקטנה - פסל את החרשת.