לפנינו משנה ז' בפרק י"ג במסכת יבמות, העוסקת בשני אחים הנשואים לשתי אחיות, ובמצבים שבהם תוקף הנישואין של אחת מהן או של שתיהן אינו אלא מדרבנן.
המקרה הראשון - שתי אחיות יתומות קטנות:
המשנה פותחת: "שני אחים נשואים לשתי אחיות יתומות קטנות, ומת בעלה של אחת מהן - תצא משום אחות אשה". שני אחים גדולים נשואים לשתי אחיות יתומות, שאין להן אב, והן קטנות, ולפיכך נישואיהן אינם אלא בקידושין מדרבנן. מת בעלה של אחת מהן, ואין האח השני יכול לייבמה, שהרי היא אחות אשתו - ערווה שאין הייבום חל בה.
ראוי לדייק: כל מרכיבי המקרה כאן הם מדרבנן בלבד. נישואיו שלו מדרבנן, איסור אחות אשה שכנגדו מדרבנן, וגם החיוב הפוטנציאלי של ייבום אינו אלא מדרבנן.
"והן שתי חרשות":
הדין נותר זהה אף אם אין מדובר ביתומות קטנות, אלא בשתי אחיות בוגרות שהן חרשות אילמות, שאף קידושיהן אינם אלא מדרבנן.
המקרה המורכב - "גדולה וקטנה":
כאשר משלבים בין שתי הרמות, מתעורר מקרה מסובך יותר: שני אחים נשואים לשתי אחיות, האחת גדולה ונישואיה מדאורייתא, והשנייה קטנה וקידושיה מדרבנן. שני מצבים לפנינו:
"מת בעלה של קטנה": הקטנה, שקידושיה מדרבנן, נופלת לייבום לפני האח הנשוי לגדולה בנישואין דאורייתא. הרי היא אחות אשתו ברמה דאורייתא ממש - שהרי אשתו נשואה לו מדאורייתא, והוא בעלה של אחותה - ולפיכך "תצא הקטנה משום אחות אשה", ואין בה חיוב ייבום.
"מת בעלה של גדולה": הגדולה נופלת לייבום, וחיוב הייבום שלה מדאורייתא. אולם האח נשוי לקטנה בקידושין דרבנן בלבד, ולפיכך היבמה אסורה עליו משום אחות אשה - אך ברמה דרבנן בלבד. כאן עומדים זה מול זה חיוב ייבום דאורייתא ואיסור אחות אשה דרבנן, והשאלה היא מה גובר.
מחלוקת התנאים במקרה זה:
רבי אליעזר: "מלמדין את הקטנה שתמאן בו" - מלמדים את הקטנה הנשואה ליבם למאן, ובכך מתפרק קשר נישואיה. ומאחר שקטנה שמיאנה, מותר אדם בקרובותיה, שוב אין היבמה בגדר אחות אשתו, והרי היא מותרת בייבום.
רבן גמליאל: "אם מיאנה, מיאנה" - אין מלמדים אותה לכתחילה למאן, שאין זו דרך רצויה; אך אם מיאנה מעצמה, רשאי הוא לייבם את הגדולה. "ואם לאו - תמתין עד שתגדיל": אם אין היא רוצה למאן, נותרת היא בנישואיה שמדרבנן עד שתגדיל ותגיע לגיל מצוות, ואז ייעשו נישואיה נישואין דאורייתא, "ותצא הלזו משום אחות אשה" - היבמה תצא, שהרי עתה נעשתה אחות אשתו ממש ברמה דאורייתא, ערווה שאין בה ייבום.
רבי יהושע: אינו מקבל אף אחד משני הפתרונות, ואומר: "אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו" - אוי לו על אשתו, שנאלץ הוא להיפרד ממנה, ואוי לו על אשת אחיו, שאין הוא יכול לייבמה. אלא "מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה": את אשתו הקטנה עליו לגרש בגט, שהרי יש לו זיקה דאורייתא לאחותה, ונמצאת אשתו אסורה עליו משום אחות זקוקתו, ואף בדרך של לימוד מיאון אין הוא מחזיק; ואת אשת אחיו, היבמה, אין הוא יכול לייבם, שלאחר שנתן גט לאשתו הרי היא אחות גרושתו, ולפיכך עליו לחלוץ לה.
וכך, לשיטת רבי יהושע, מתמודדים עם המצב: האח נפרד מאשתו הקטנה בגט, ופוטר את אשת אחיו בחליצה.