יבמות, פרק שנים עשר, משנה ה'. במשנה זו נדון בשאלה כמה אנשים נדרשת נוכחותם בשעת החליצה.
לשון המשנה:
"החליצה בשניים או בשלושה, ונמצא אחד מהם קרוב או פסול - חליצתה פסולה".
"בשניים" - החליצה נעשתה בפני שני אנשים בלבד, כלומר בית דין של שניים.
"או בשלושה" - נעשתה בפני שלושה, אלא שאחד מהם נמצא קרוב - ליבם או ליבמה - או פסול לעדות ולדין. נמצא שאין כאן אלא שני כשרים, וחוזר הדבר לחליצה שנעשתה בשניים.
לדעת התנא קמא, החליצה טעונה בית דין של שלושה, ולפיכך חליצה זו פסולה.
מחלוקת התנאים:
"רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין" - לדעתם, אף חליצה שנעשתה בפחות משלושה כשרה.
המעשה בבית האסורים:
המשנה מביאה מעשה באדם שחלץ בינו לבין היבמה בבית האסורים, בעת שהיו כלואים שם. הגמרא מבארת ששני אנשים ראו את המעשה ויכולים להעיד עליו. המעשה בא לפני רבי עקיבא, שהיה אף הוא באותה עת בבית האסורים, והוא הכשיר את החליצה. מכאן ראיה כשיטת רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר, שאין החליצה טעונה בית דין של שלושה כדי שתהא כשרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המחלוקת בשאלה כמה נצרכים לחליצה: לדעת התנא קמא נדרש בית דין של שלושה, ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול - חליצתה פסולה; ואילו רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירים אף בפחות משלושה, וכדעתם עולה מן המעשה שהכשיר רבי עקיבא בבית האסורים.