יבמות, פרק י"ב, משנה ו'. משנה זו עוברת על התהליך המדויק של טקס החליצה עצמו.
בואם לבית דין ועצת הדיינים:
מצוות חליצה כיצד? "בא הוא ויבמתו לבית דין" - היבם ויבמתו באים יחד לבית דין, "והם משיאין לו עצה ההוגנת לו" - בית הדין נותנים לו את העצה המתאימה לו. לדוגמה, אם הוא בחור צעיר והיא אישה מבוגרת, או שהוא זקן והיא צעירה, יאמרו לו שעדיף לחלוץ מאשר לייבם, שכן אין אלו נישואין מוצלחים. שנאמר: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" - יקראו לו זקני העיר וידברו אליו, וידונו עמו מה הדבר הנכון והראוי שיעשה.
האמירות שלפני החליצה:
"מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל" - היא אומרת: יבמי מסרב להקים שם לאחיו בישראל, אין הוא רוצה לייבם ואין הוא רוצה להיות היבם.
"לא חפצתי לקחתה" - והוא מאשר ואומר: אין ברצוני לקחת אותה.
שתי האמירות הללו הן ציטוטים ישירים מן הפרשה שבתורה, "ובלשון הקודש היו אומרים" - עליהם לאומרן בעברית, בשפה המקורית של התורה.
מעשה החליצה:
"ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים" - היבמה ניגשת אליו ומתקרבת, לעיני הזקנים.
"וחלצה נעלו מעל רגלו" - היא מסירה את נעלו מעל רגלו.
"וירקה בפניו" - היא רוקקת לפניו. ומפרטת המשנה: רוק הנראה לדיינים - הדיינים צריכים להיות מסוגלים לראות את הרוק.
"וענתה ואמרה":
ממשיכה המשנה ומצטטת מן התורה: "וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" - זהו הנוסח שעליה לומר. על כך מעירה המשנה: "עד כאן היו מקרין" - עד נקודה זו בפרשה מקריאים לה, כלומר אומרים לה שתאמר מילים אלו. ובית הדין מקפיד מאוד על הגייתה המדויקת והנכונה של כל מילה.
"וכשהקרא רבי יוחנן תחת האלה בכפר עיטם וגמר את כל הפרשה, הוחזקו לגמור את כל הפרשה" - כאשר הקרא לה תחת עץ האלה בכפר עיטם, נתן לה להשלים את כל הפרשה ולהקריא אף את המשכו של הפסוק. מאותה שעה נקבע שיש לסיים את כל הפרשה, והיא מקריאה גם: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" - ושמו ייקרא בישראל בקרב עם ישראל: בית זה שנחלצה נעלו. אף שהתנא קמא לא אמר שעליה לומר זאת, קבע הורקנוס אמירה זו כמנהג.
מצווה בדיינים:
המשנה מעירה כי אמירה זו היא "מצווה בדיינים" - אף שנקבע שאף היא אומרת אותה, עיקר המצווה מוטל על הדיינים שיאמרוה. "ולא מצווה בתלמידים" - אין זו מצווה על התלמידים היושבים שם במקרה, אלא על הדיינים לומר.
רבי יהודה חולק ואומר: "מצווה על כל העומדים שם לומר: חלוץ הנעל, חלוץ הנעל, חלוץ הנעל" - שלוש פעמים הם אומרים שהנעל הוסרה. ייתכן שאין רבי יהודה חולק ממש, אלא מעלה נקודה נפרדת: כל העומדים שם אינם אומרים את הפסוק כולו "ונקרא שמו בישראל", אלא את המילים האחרונות בלבד - "חלוץ הנעל" - שלוש פעמים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר טקס החליצה על שלביו: הבאת היבם ויבמתו לבית דין ועצת הזקנים ההוגנת לו; אמירתה "מאן יבמי" ואמירתו "לא חפצתי לקחתה" בלשון הקודש; מעשה החליצה - הנגישה, חליצת הנעל והרקיקה הנראית לדיינים; קריאת "ככה יעשה לאיש" והשלמת כל הפרשה עד "בית חלוץ הנעל"; ומחלוקת התנאים אם האמירה מוטלת על הדיינים בלבד, או שאף כל העומדים שם אומרים "חלוץ הנעל" שלוש פעמים.