יבמות, פרק שנים עשר, משנה ד. המשנה עוסקת בכשרותה של החליצה כאשר אחד הצדדים אינו בר דעת שלמה או שלא הגיע לגיל מצוות.
"חרש שנחלץ, וחרש שחלצו, וחלץ לקטן - חליצתה פסולה":
"חרש שנחלץ" - חרש המקבל חליצה, שעושים לו חליצה.
"וחרש שחלצו" - היבמה עצמה חרשת, והיא העושה את החליצה.
"וחלץ לקטן" - היבם קטן שלא הגיע לגיל בר מצווה, וחולצים לו.
בכל המקרים הללו החליצה פסולה: החרש אינו יכול לא לחלוץ ולא להיחלץ, והקטן אינו יכול להיות מקבל החליצה.
"קטנה שחלצו תחלוץ משתגדיל":
קטנה שלא הגיעה לגיל בת מצווה ועשתה חליצה - עליה לחזור ולחלוץ לאחר שתגדיל, כדי שהחליצה תהיה תקפה. "ואם לא חלצו - חליצתה פסולה" - אם לאחר שהגיעה לגיל בת מצווה לא חלצה שוב, החליצה שעשתה בקטנותה פסולה. ללא חליצה חדשה אין הישנה מועילה לשחררה ולהתירה להינשא לכל יהודי אחר זולת היבם.
שינוי נוסח:
יש הגורסים במשנה זו נוסח אחר בעניינה של הקטנה: "קטנה שחלצה - חליצתה כשרה", כלומר החליצה שעשתה בקטנותה כשרה. זוהי הגירסה השנייה במשנה זו.
לסיכום: למדנו כי חליצת חרש - בין כחולץ ובין כנחלץ - וכן חליצה ליבם קטן, פסולות. קטנה שחלצה צריכה לחזור ולחלוץ משתגדיל, ואם לא עשתה כן, חליצתה הראשונה פסולה ואינה מתירתה לשוק, ולפי גירסה אחרת חליצתה כשרה.