אנו לומדים את המשנה השנייה בפרק אחד עשר במסכת יבמות. המשנה עוסקת בבן שאין ידוע מיהו אביו, ובהשלכותיו של ספק זה על חובת הייבום והחליצה שבינו לבין אחיו.
המקרה שבמשנה:
"מי שלא שהתה אחר בעלה שלושה חודשים, וניסת וילדה" - אישה שמת בעלה, וההלכה מחייבת אותה להמתין שלושה חודשים קודם שתינשא לאחר, והיא לא המתינה, נישאה וילדה. הלידה אירעה שבעה חודשים לאחר נישואיה השניים, "ואין ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון" - אין בידינו להכריע אם זהו ולד בן תשעה חודשים מן הבעל הראשון שנפטר, או ולד בן שבעה חודשים מן הבעל השני. זו עצמה הסיבה שבגללה נדרשה להמתין שלושה חודשים, ומשלא המתינה נולד הספק מיהו אביו של הילד.
בנים מן הראשון ובנים מן השני - אחים מן האם:
"היו לה בנים מן הראשון ובנים מן השני" - לאישה זו בנים נוספים מן הבעל הראשון ובנים נוספים מן הבעל השני, מלבד אותו בן שמעמדו מוטל בספק. נמצא שכולם אחים זה לזה מן האם בוודאי, שהרי אם אחת לכולם, ואילו לעניין האב - אין ידוע אם שותפים הם באותו אב אם לאו.
אם גדל הבן הספק, נשא אישה ומת בלא בנים, נופלת אלמנתו לייבום לפני אותם אחים. אם אחים הם מן האם בלבד, אלמנתו אסורה עליהם משום ערווה - אשת אחיו שלא היה בעולמו; ואילו אם שותפים הם לאותו אב, חלה עליהם חובת ייבום.
לפיכך שנינו "חולצין ולא מייבמין" - חולצים, מפני שייתכן שיש כאן חובת ייבום; ואינם מייבמים, מפני שייתכן שהאלמנה ערווה עליהם, שהם אחיו מן האם בלבד.
"וכן הוא להם" - וכן הדין להיפך: אם מת אחד מאותם אחים והבן הספק הוא הנותר, חולץ לאלמנתו ואינו מייבם, שכן ייתכן שאין הוא אחיו אלא מן האם ולא מן האב.
אחים שאינם מאותה האם:
"היו לו אחים מן הראשון ואחים מן השני שלא מאותה האם" - לבן הספק אחים אפשריים מן הבעל הראשון ואחים אפשריים מן הבעל השני, אלא שאין הם בני אותה אם. כאן מתהפכת התמונה: אין כל חשש של אשת אח מן האם, שהרי בוודאי אין להם אם משותפת. ייתכן שאחיו הם מן האב וחלה חובת ייבום, וייתכן שאין ביניהם קרבה כלל.
לפיכך, אם מת אחד מן האחים ונפלה אלמנתו לפניו, הבן הספק חולץ ומייבם - הרשות בידו לחלוץ והרשות בידו לייבם. שאם אחיו מן האב הוא, יש כאן חובת ייבום; ואם אין ביניהם הורה משותף כלל, אין כאן ערווה, והייבום מותר.
ואם הבן הספק הוא שמת, ולפני אותם אחים - שייתכן ששותפים הם לו באב, אך ודאי אינם שותפים לו באם - נופלת אלמנתו, הרי "אחד חולץ ואחד מייבם". וטעם הדבר: ייתכן שאחד מן השניים הוא היבם האמיתי והשני אינו, ואין לייבם מתחילה, שכן אם אין היא יבמתו כלל, זקוקה היא לחליצה כדי שתהא מותרת להינשא לאדם זר. לפיכך חולץ אחד מן האחים תחילה, ולאחר מכן מייבם השני.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של בן שנולד לאישה שלא שהתה שלושה חודשים אחר בעלה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. כאשר האחים הם בני אותה אם - חולצים ולא מייבמים, מספק חובת ייבום מחד ומספק ערווה מאידך, וכן הוא להם. וכאשר האחים אינם בני אותה אם - הוא חולץ ומייבם, ואילו הם, אחד חולץ ואחד מייבם.