יבמות, פרק יא, משנה ה. המשנה עוסקת בערבוב נוסף העשוי להתרחש: "כוהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה" - אשת כהן שנתערב בנה בבנה של שפחתה הכנענית. בן השפחה עבד הוא, ובן הכוהנת כהן, ואין אנו יודעים מי מהם מי. ההלכות העולות מכך מעניינות במיוחד, ונעבור עליהן אחת לאחת.
כל עוד לא שוחררו:
"הרי אלו אוכלין בתרומה" - שניהם אוכלים בתרומה, שהרי אף עבדו של כהן אוכל בתרומה ולא הכהן בלבד.
"וחולקין חלק אחד בגורן" - בבואם לגורן, המקום שבו מקבלים הכהנים את התרומה, אין הם נוטלים אלא חלק אחד, שכן רק אחד מהם כהן הזכאי בחלוקה; והעבד ניזון מחלקו של אדונו ואינו נוטל חלק משל עצמו.
"ואינם מיטמאים למתים" - עבדו של כהן מותר להיטמא למתים והכהן אסור, ומאחר שאין ידוע מי מהם מי, שניהם מחמירים על עצמם כחומרת כהן ואינם באים במגע עם המת.
"ואין נושאין נשים, בין כשרות בין פסולות" - עבד רשאי לשאת שפחה ואסור בבת ישראל, ואילו כהן וישראל אסורים בשפחה. מאחר שזהותם אינה ידועה, אין אישה שיוכלו לשאת.
בדין חלוקת הגורן יש לדייק: לכאורה דבר פשוט הוא שאין נוטל חלק אלא הכהן, והעבד אוכל מאותו חלק עצמו, ואין המשנה משמיעה בכך חידוש. אלא שהמשנה באה ללמדנו כי מאחר שאין ידוע מי מהם הכהן, חייבים שניהם לבוא יחד, שאין נותנים תרומה לעבד אלא אם כן אדונו עמו. שאם לא כן, עלולים לסבור שהוא הכהן ולהתיר לו לשאת בת ישראל - דבר האסור לו - או לומר שילדיו כשרים ושבנותיו ראויות להינשא לכהן. אך כשהוא בא עם אדונו ואין נוטלים אלא חלק אחד, ברור לכול שאחד מהם עבד.
משהגדילו ושחררו זה את זה:
משהגדילו התערובות, כופים אותם לשחרר זה את זה: כל אחד אומר לחברו "אם עבדי אתה - הרי אתה משוחרר", וכן עושה השני. מעתה מעמד שניהם כשל ישראל, שאחד מהם כהן והשני משוחרר. ואלו ההלכות הנוהגות בהם:
"נושאין נשים הראויות לכהונה" - עתה יכולים הם לשאת אישה, אלא שנושאים דווקא נשים הכשרות לכהונה, שמא אחד מהם כהן.
טומאת מת: עדיין אין הם מיטמאים למתים, אך אם נטמאו - אין עליהם עונש ואינם לוקים על הלאו של כהן הבא במגע עם מת, שכל אחד מהם טוען: איני כהן בהכרח.
"ואין אוכלין בתרומה" - משנשתחרר העבד שוב אינו אוכל בתרומה, שאין אכילתו אלא בהיותו עבדו של כהן, ולפיכך אין אף אחד מהם אוכל.
"ואם אכלו - אין משלמין קרן וחומש" - ישראל שאכל תרומה בשוגג משלם לכהן קרן וחומש, וכאן אין הם משלמים קנס זה, שכל אחד מהם טוען "כהן אני". (ויש להדגיש שהמדובר באוכל תרומה בשוגג.)
"ואין חולקין על הגורן" - אין נוטלים חלק מן התרומה בגורן, אף שאחד מהם ודאי כהן ובאים הם יחד, מחשש שמא יבואו לאכול ממנה.
מכירת התרומה: את התרומה שהם עצמם מפרישים רשאים הם למכור לכהנים, והדמים שלהם, שכן בענייני ממון טוענים הם: הביאו ראיה שאיני כהן.
"ואין חולקין להם בקדשי מקדש" - אין נותנים להם חלק בבשר הקודשים ואף לא בעורות הקודשים, שהכהנים אומרים להם: הבא ראיה שכהן אתה - שאף זה עניין של ממון. וכן אין הם עובדים במקדש, שמא אינם כהנים.
יש המבארים שהדברים מוסבים אף על נתינת החרם הניתן לכהן, שהוא עניין ממוני, שהרי פשיטא שאין הם ראויים להקריב קרבנות. ואם נתחייבו הם עצמם בקרבן - חטאת, אשם או עולה - אין כופים אותם למוסרו לאנשי המשמר, היא קבוצת הכהנים שנקבעה לשרת באותו שבוע, כדרך שהיינו אומרים בישראל. שכן יש בדבר ערך ממוני - מי יזכה בהקרבת אותו קרבן - וטוענים הם: מאחר שאיני יכול להקריב בעצמי, שמא כהן אני, רשאי אני לתתו לכל כהן שארצה, ואין בידכם לחייבני לתתו דווקא לאנשי המשמר.
עוד אומרת המשנה: הזרוע והלחיים והקיבה, הם מתנות הכהונה שחייב ישראל השוחט בהמה לתת לכהן - אין הם חייבים לתתן. מתנות אלו אין בהן קדושה ואף ישראל רגיל אוכלן, ובענייני ממון טוענים הם: הוכיחו שאיני כהן ואז אתן, ובלאו הכי מחזיק אני בשלי.
אף הבכור של כל אחד מהם - ירעה עד שייפול בו מום, שכן משנפל בו מום אף ישראל מותר לאוכלו, ולפיכך יכולים הם להחזיק בו.
"נותנים עליהם חומרי כהנים וחומרי ישראלים":
שואלת הגמרא: למה מתייחסים הדברים? ומבארת שהכוונה למנחה שהם מביאים במקדש. במנחת ישראל קומץ הכהן מלוא חופנו ומקריבו על המזבח, והשיריים נאכלים לכהנים; ואילו מנחת כהן נשרפת כולה. ומאחר שאין ידוע אם כהנים הם, נוהגים בהם שתי החומרות כאחת: קומצים את המנחה והכהן מקריב את מלוא חופנו על המזבח, אך אין הכהנים אוכלים את השיריים, מחשש שמא מנחת כהן היא ואסור לאכול משיריה. נמצא שהקומץ קרב על המזבח, והשאר נשרף בבית הדשן, המקום שבו שורפים את הפסולים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינם של בן כוהנת ובן שפחתה שנתערבו זה בזה. כל עוד לא שוחררו - שניהם אוכלים בתרומה ונוטלים חלק אחד בגורן בבואם יחד, אינם מיטמאים למתים ואינם נושאים נשים כלל. משהגדילו ושחררו זה את זה - נושאים נשים הכשרות לכהונה, אינם מיטמאים אך אינם נענשים אם נטמאו, אינם אוכלים בתרומה ואינם משלמים קרן וחומש, אינם חולקים בגורן ובקדשי מקדש, ואילו את התרומה שהפרישו, את מתנות הכהונה ואת הבכור מחזיקים הם בידם מכוח הכלל שבענייני ממון עליהם להביא ראיה. ולבסוף עמדנו על צירוף חומרי כהנים וחומרי ישראלים במנחתם - קמיצה כמנחת ישראל, ושריפת השיריים כמנחת כהן.