יבמות, פרק יא, משנה ז. אף משנה זו עוסקת באלמנה שלא המתינה שלושה חודשים לאחר מות בעלה, נישאה מחדש, וילדה ולד שבעה חודשים לאחר נישואיה השניים, כך שאין ידוע מי מן השניים הוא האב. אלא שכאן דנה המשנה במקרה שבו אחד הבעלים היה ישראל והשני כהן, ובהשלכות ההלכתיות של ספק זה - לא לעניין חליצה וייבום, אלא לעניין הלכות כהונה ושאר דינים.
"היה אחד ישראל ואחד כהן":
אחד מן הבעלים היה ישראל והשני כהן, ואין אנו יודעים אם הבן ישראל הוא או כהן. מכאן מונה המשנה שורה של דינים הנובעים מן הספק:
"נושא אשה ראויה לכהן" - אין הוא רשאי לשאת אלא אשה המותרת לכהן. אין הוא נושא גרושה או גיורת.
"ואינו מיטמא למתים" - אסור לו להיטמא למת, מחשש שהוא כהן.
"ואם נטמא, אינו סופג את הארבעים" - אין בית דין מלקים אותו על עבירה זו, שכן אין מלקין מספק.
"ואינו אוכל בתרומה" - שמא אינו כהן.
"ואם אכל, אינו משלם קרן וחומש" - אין מוציאין ממנו לא את הקרן ולא את החומש, שהרי שמא כהן הוא והתרומה ראויה לו.
"ואינו חולק על הגורן" - אין נותנים לו חלק בתרומה המתחלקת בגורן, שכן אינו יכול להוכיח את זכאותו.
"ומוכר את התרומה, והדמים שלו" - תרומה שהגיעה לידו רשאי למכרה, והתמורה נשארת ברשותו, שאין אדם מוציא ממון מחזקתו של המחזיק בו.
"ואינו חולק בקדשי המקדש" - אף לא בקדשים שאינם נאכלים, כעורות הקורבנות, שכן כדי לזכות בדבר שאינו ברשותו עליו להוכיח שהוא כהן.
"ואין נותנין לו את הקדשים" - אין מוסרים לידו קורבנות להקריב, וכן אין נותנים לו מתנות כהונה שאין בהן עבודה, כגון חרמי כהנים.
"ואין מוציאין את שלו מידו" - קורבנות שברשותו אין נוטלים מידו, ואין כופים אותו למסרם לכהני המשמר המשרתים באותו שבוע. רשאי הוא למסור את העבודה לכל כהן שיחפוץ, שהרי לעבודה זו יש ערך ממוני, ובידו לזכות בו את מי שירצה.
"ופטור מן הזרוע והלחיים והקיבה" - השוחט בהמת חולין חייב לתת לכהן את הזרוע, הלחיים והקיבה. כאן פטור, שכן מתנה ממונית היא ולא דבר המיוחד לאכילת כהנים בלבד, ואף ישראל אוכל אותה.
"ובכורו יהא רועה עד שיסתאב" - בכור בהמה שנולד לו אינו נמסר לכהן, אלא רועה עד שייפול בו מום, ומשנפל בו מום מותר אף לו לאכלו, שאין צריך להיות כהן כדי לאכול בכור בעל מום.
"נותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים" - כפי שכבר הזכרנו במשנה קודמת, לשון זו מוסבת על הלכות מנחה. במנחת ישראל קומצים מלוא הקומץ ומקטירים אותו על המזבח, והשירים נאכלים לכהנים; ואילו מנחת כהן נשרפת כולה. לפיכך נוהגים בו בשתי החומרות כאחת: קומצים ומקטירים את הקומץ - כחומרת ישראל, ואת השירים אין הכהנים אוכלים אלא שורפים אותם בבית הדשן, מקום שריפת הפסולים - כחומרת כהנים.
"היו שניהם כהנים":
אם שני הבעלים היו כהנים, הרי הבן כהן בוודאי, ומכאן: "הוא אונן עליהם" - הבן נוהג אנינות על שניהם. אנינות היא מעמדו של אדם קודם קבורת קרובו, שבו הוא פטור ממצוות, ולעניין כהונה - אינו עובד במקדש.
כיצד ייתכן שיהא אונן על שניהם?
לכאורה, סדר המאורעות הוא שהבעל הראשון מת, ורק לאחר מכן נישאה לשני ונולד הבן - ומה מקום לאנינות על הראשון? ואין לומר שהתגרשה מן הראשון, שהרי גרושה אסורה לכהן השני. התשובה היא שהאנינות על האב הראשון היא בשעת ליקוט עצמות, כאשר קוברים אותו מחדש; באותו יום חוזר דין אנינות. נמצא שנוהג הוא אנינות על הראשון בשעת ליקוט עצמותיו, ועל השני בשעת מיתתו.
סוגיה מורכבת יותר עולה מן ההמשך: "והם אוננין עליו" - שני האבות מתאבלים על הבן אם ימות. ובהמשך: "הוא אינו מיטמא להם והם אינם מיטמאין לו" - אין הבן מיטמא לאיש מן השניים, ואף הם אינם מיטמאים לו.
כיצד ייתכן ששני האבות יהיו קיימים בשעת מיתת הבן?
הדבר מחייב ששניהם חיים בעת פטירתו, ואילו התשובה הקודמת - ליקוט עצמות - אינה מועילה כאן, שהרי לצורך אנינות על הבן צריך האב הראשון להיות בחיים. ואם נאמר שהתגרשה מן הראשון ונישאה לשני שלא כדין, הרי הבן חלל, ואינו כהן כלל, וממילא היה מותר לו להיטמא: אם הוא בנו של השני - זהו אביו ממש ומיטמא לו, ואם הוא בנו של הראשון - חלל הוא ואינו כהן. אין זו אפוא אפשרות.
אלא מדובר במקרה שבו קידש אותה הבעל הראשון על תנאי, ולא נתקיים התנאי, ונמצא למפרע שלא היו הקידושין קידושין כלל. אף שנולד להם ולד, מבחינה הלכתית לא היו נשואים, ולפיכך הותרה לכהן השני.
ממשיכה המשנה: "הוא אינו יורשן, אבל הם יורשין אותו" - אין הבן יורש את האבות, שכן שאר היורשים דוחים אותו בטענה שאין בידו להוכיח שהוא בנו של אב זה. אך אם מת הבן, שני האבות יורשים אותו וחולקים ביניהם בשווה.
עוד שנינו: "ופטור על מכתו ועל קללתו" - המכה את אביו ועושה בו חבורה, וכן המקלל את אביו, חייבים מיתה. אך כאן, אם הכה אחד מן האבות או קיללו - פטור, שהרי אין להוכיח שהוא בנו של אותו אב.
"ועולה במשמרו של זה ושל זה, ואינו חולק" - מאחר ששניהם כהנים, חייב הוא לעלות ולשרת בשבוע המשמר של כל אחד מן האבות, לחומרא. אך אין נותנים לו חלק בקורבנות, שכן אינו יכול להוכיח שהוא שייך למשמר של אותו שבוע. "ואם היו שניהם במשמר אחד, נוטל חלק אחד" - שהרי בין כך ובין כך שייך הוא למשמר של אותו שבוע. ראוי לציין כי מאחר שכל משמר מתחלק לבתי אב, לקבוצות משפחות המשרתות בימים שונים, צריכים שניהם להיות אף מאותו בית אב ומאותו יום, כדי שיטול את החלק האחד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של ולד שאין ידוע אם אביו ישראל או כהן. במקרה שאחד הבעלים ישראל ואחד כהן, מחמירים עליו בחומרות הכהונה - באיסור נשיאת נשים פסולות ובאיסור טומאה, ובאיסור אכילת תרומה - אך אין מענישים אותו ואין מוציאים ממנו ממון מספק, ואף אין נותנים לו חלק בתרומה ובקדשים; ובמנחתו נוהגים בחומרי כהנים וחומרי ישראלים כאחת. ובמקרה ששני הבעלים כהנים, למדנו את דיני האנינות ההדדית - המתיישבים על ידי ליקוט עצמות ועל ידי קידושין על תנאי שלא נתקיים - את דיני הירושה, את הפטור על מכתו וקללתו, ואת דין עלייתו למשמרות וחלוקת הקודשים.