יבמות, פרק אחד עשר, משנה ד'. משנה זו, בדומה למשנה הקודמת, עוסקת בשתי נשים שהתערבבו ילדיהן ואין יודעים איזה ילד שייך למי. אלא שכאן מתעוררת מערכת ייחודית של אתגרים, שכן שתי הנשים אינן שוות במעמדן זו לזו.
לשון המשנה: "האישה שנתערב ולדה בולד כלתה" - אישה שבנה שנולד לה התערב עם בנה של כלתה, אשת בנה. לשתיהן יש גם בנים נוספים ידועים וּודאיים, שאין ספק בייחוסם.
כשמתו בני התערובות:
"הגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו" - שני הבנים שהתערבו גדלו, נשאו נשים ומתו, ועתה באות אלמנותיהם לפני הבנים הוודאיים:
"בני הכלה חולצין ולא מייבמין" - בניה הוודאיים של הכלה חולצים לשתי האלמנות ואינם מייבמים, "שהוא ספק אשת אחיו וספק אשת אחי אביו": אם המת היה בן הכלה, הרי הוא אחיהם, והאלמנה יבמתם ומצווה לייבמה; אך אם היה בן הזקנה, נמצא שהמת הוא אחי אביהם, והאלמנה אשת אחי אביו - ערווה. מחמת הספק אין מייבמים אלא חולצים בלבד.
"ובני זקנה או חולצין או מייבמין" - בניה הוודאיים של האישה המבוגרת, החמות, רשאים לחלוץ או לייבם, שכן כל אלמנה היא "ספק אשת אחיו ואשת בן אחיו": אם המת היה בן הזקנה, הרי הוא אחיהם ויש כאן מצוות ייבום; ואם היה בן הכלה, הרי הוא בן אחיהם, והאלמנה אשת אחיינם - המותרת להם ואינה ערווה. אין כאן אפוא מצוות ייבום, אך גם אין שום איסור, ולפיכך הרשות בידם לחלוץ או לייבם.
כשמתו הכשרים:
המשנה נוקטת עתה בעמדה ההפוכה: "מתו הכשרים" - הבנים הוודאיים, שידוע מי הוריהם, מתו, ובני התערובות הם הנותרים בחיים:
אלמנות בני הזקנה: בני התערובות חולצים ואינם מייבמים, שכן כל אחת מהן ספק אשת אחיו: אם המייבם הוא בן הזקנה, הרי המת אחיו והאלמנה יבמתו ומצווה לייבמה; אך אם הוא בן הכלה, נמצא שהמת אחי אביו, והאלמנה אשת אחי אביו - ערווה.
אלמנות בני הכלה: אחד חולץ ואחד מייבם, שאין כאן חשש פגיעה בערווה כלל: אלמנות בני הכלה, אם המייבם אינו אחיו של המת, הרי היא אשת אחיינו - ואין בה איסור ערווה.
לפיכך אחד מן הבנים חולץ תחילה, ולאחר מכן השני מייבם. בדרך זו הותרו האלמנות בכל אופן, שהרי קיבלו חליצה מן האחד וייבום מן האחר, וללא קשר לשאלה מי מהם הוא היבם האמיתי - הן קיבלו או חליצה או ייבום.