לפנינו משנה ג בפרק אחד עשר במסכת יבמות, העוסקת במקרה של תערובת ולדות ובהשלכותיו על סדר החליצה והייבום.
לשון המשנה:
"חמש נשים" - חמש נשים שאינן קרובות זו לזו.
"שנתערבו ולדותיהן" - ילדיהן נתערבו זה בזה בעודם תינוקות, ואין ידוע מי בנה של מי.
"גדלו התערובות" - קבוצת התינוקות המעורבים, שאין יודעים מי אמו של כל אחד מהם, גדלה.
"ונשאו נשים ומתו" - הם נשאו נשים, ולאחר מכן מתו.
הבנת המקרה:
לכל אחת מן האמהות נולד בן נוסף, שיוחסו ידוע וברור. נמצא שלפנינו שתי קבוצות: חמישה אחים ודאיים, היודעים מי הוריהם, וחמישה מן התערובת, שאין יודעים מי הוריהם - וכולם מתו. אין האחים הוודאיים יודעים מי אחיו של מי, ולפיכך כל אחד מהם הוא יבם מסופק לכל אחת מן האלמנות.
סדר החליצות והייבום:
"ארבעה חולצין לאחת" - ארבעה מתוך חמשת האחים הוודאיים חולצים לאחת מן האלמנות, שהרי אין הם יודעים אם היא יבמתם.
"ואחד מייבמה" - האח החמישי, שלא חלץ לה, מייבם אותה, שכן אין היא חלוצתו והוא רשאי בכך, שמא אכן היא יבמתו.
"ושלושה חולצין לאחרת" - זה שייבם, יחד עם שלושה מן האחרים, חולצים לאלמנה שנייה - הרי ארבע חליצות.
"ואחד מהם" - ואחד מהם, הנותר שלא חלץ לה, מייבם אותה. וכן נוהגים עם כל אחת ואחת מן היבמות.
"נמצאו ארבע חליצות וייבום לכל אחת ואחת" - בסופו של דבר נעשות לכל אחת מן הנשים ארבע חליצות וייבום אחד.
מדוע נבחר דווקא סדר זה?
לכאורה ניתן היה לנהוג באופן פשוט יותר: אותם ארבעה אחים יחלצו לכל אחת ואחת מן הנשים, והאח החמישי ייבם את כולן. גם דרך זו הייתה עולה יפה מבחינת ההיתר ההלכתי.
אלא שהגמרא מבארת את יתרונה של השיטה שבה מסובבים במעגל, וכל אחד מחמשת האחים מייבם אישה אחרת: בדרך זו ייתכן שכל יבם ויבם ייבם למעשה את יבמתו האמיתית. לעומת זאת, אילו היה אח אחד מייבם את כולן, לכל היותר אחד מן הייבומים היה מכוון אל היבמה הנכונה, וכל השאר בוודאי לא.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינן של חמש נשים שנתערבו ולדותיהן, כאשר בני התערובת נשאו נשים ומתו: לכל אחת מן האלמנות נעשות ארבע חליצות וייבום אחד. עמדנו על סדר הסבב שבו כל אחד מן האחים הוודאיים מייבם אישה אחרת, ועל טעמו - שבדרך זו קיימת אפשרות שכל ייבום וייבום ייעשה בין היבם הנכון ליבמתו.