לפנינו משנה ב' בפרק י"א במסכת יבמות. המשנה קובעת: "הגיורת שנתגיירו בניה עמה - לא חולצין ולא מייבמין". אשה שהתגיירה ובניה התגיירו עמה, אין בניה זקוקים זה לזה לא לחליצה ולא לייבום.
הטעם: אין אחווה מצד האב:
הסיבה לכך היא שאין ביניהם אחווה: קשר האחווה המבוסס על האב אינו מתקיים אצל מי שלא היה יהודי.
אף בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה:
המשנה מחדשת שאין הדין אמור רק במקרה שבו הן ההתעברות והן הלידה של שני האחים אירעו קודם שנתגיירו, אלא אף במקרה הבא:
האח הראשון - הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה: ההתעברות אירעה קודם שהיו יהודים, ואילו הלידה התרחשה לאחר שכבר היו יהודים.
האח השני - הורתו ולידתו בקדושה: הן ההתעברות והן הלידה התרחשו לאחר שהיו יהודים.
אף שכל החסר כאן הוא התעברותו של האח הראשון, שאירעה בשעה שאביו עדיין לא היה יהודי, די בכך כדי שלא תיחשב ביניהם אחווה מצד האב.
שפחה שנשתחררו בניה עמה:
הוא הדין בשפחה שנשתחררו בניה עמה. השפחה הריהי כגיורת למחצה, ומשעה שנשתחררה יחד עם בניה נעשו כולם יהודים גמורים, והרי הם מקבילים לגרים. אף הם אינם חולצים ואינם מייבמים זה את זה, שכן חלק מהתהוותם אירע בטרם היו יהודים, ולפיכך אין ביניהם אחווה מצד האב.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הגיורת שנתגיירו בניה עמה - אין בניה חולצים ואין מייבמים, לפי שאין אחווה מצד האב אצל מי שלא היה יהודי. דין זה נוהג אף כאשר האח האחד הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והאח השני הורתו ולידתו בקדושה, שכן די בכך שההתעברות אירעה קודם הגיור. וכן הדין בשפחה שנשתחררו בניה עמה, המקבילים לגרים.