לפנינו משנה א' בפרק י"א במסכת יבמות, העוסקת ביחסי אנוסה ומפותה ובהשלכותיהם על איסורי הקרבה שבין בני משפחה.
"נושאין על האנוסה ועל האמפותה":
אדם שאנס אישה או שפיתה אותה, כלומר קיים עמה יחסים מחוץ למסגרת הנישואין, מותר לו לשאת לאחר מכן את קרובותיה: את בתה, את אמה או את אחותה. הטעם לכך פשוט: איסורי הקורבה הללו חלים רק מכוח הנישואין. הנשוי לאישה אסור בקרובותיה, אך מי שקיים עמה יחסים בלבד ואינו נשוי לה, אין הוא נאסר בקרובותיה.
ואילו במקרה ההפוך הדין מתהפך: "והאונס והמפתה על הנשואה - חייב". האונס או המפתה אישה שהיא קרובתה של אשתו הנשואה לו - אמה, אחותה או בתה - חייב בעונש הקבוע באותם איסורי עריות.
אנוסת אביו ואנוסת בנו:
המשנה ממשיכה ומרחיבה בעניין זה: "נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, אנוסת בנו ומפותת בנו". שני דינים נכללים בכך:
אנוסת אביו ומפותת אביו - מותר לאדם לשאת אישה שאביו קיים עמה יחסים מחוץ לנישואין, בין באונס ובין בפיתוי. התורה אסרה את אשת האב בלבד, כלומר מי שנישאה לאב בקידושין, ולא מי שקיים עמה יחסים מחוץ למסגרת הנישואין.
אנוסת בנו ומפותת בנו - כיוצא בזה, מותר לאדם לשאת אישה שבנו אנס או פיתה, שכן התורה אסרה עליו את כלתו, שהייתה נשואה לבנו.
דעת רבי יהודה:
בעניין אנוסת האב נחלק רבי יהודה ואוסר: "רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו". לשיטתו, אין אדם רשאי לשאת אישה שאביו אנס או פיתה.
בחלק קודם, בתחילת המסכת, עמדנו על השלכה הנובעת מדעה זו: לעולם לא תיפול אמו של אדם לפניו לייבום. שהרי האישה שהיא אמו לא תוכל להינשא לאחיו בשום אופן, אף אם נולד מיחסים שמחוץ לנישואין. אך אילו היה אדם מותר לשאת אישה שהיו לה יחסים עם אביו, ניתן היה להעלות על הדעת מציאות שבה אדם יישא את מי שהיא אמו של אחיו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי איסורי הקורבה נובעים מן הנישואין בלבד: הנושא על האנוסה ועל המפותה מותר בקרובותיהן, ואילו האונס והמפתה על הנשואה חייב. כמו כן מותר אדם באנוסת אביו ומפותת אביו, באנוסת בנו ומפותת בנו, ורבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו - דעה שממנה נובע שלעולם אין אמו של אדם נופלת לפניו לייבום.