יבמות, פרק עשירי, משנה ח'. לפנינו דיון נוסף בדינו של נער בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ובמעמדו של מעשה זה.
המשנה פותחת: "בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו" - נער שהגיע לגיל תשע שנים ויום אחד, ביאתו נחשבת ביאה תקפה, אך עדיין לא הגיע לגיל הבגרות. לפיכך התייחסו חז"ל לביאתו כאל מעשה שמעמדו כמעמד מאמר - הקניין המותנה שעושה אדם בוגר.
"ואחר כך בא צרתה":
לאחר מעשה זה בא הנער על צרתה - אשתו השנייה של אותו אח - דבר שאינו רשאי לעשותו, שהרי משעשה ייבום באחת מן הצרות שוב אינו יכול לייבם את השנייה; ואף על פי כן עשה כן בפועל.
אילו היה גדול, משבא על אחת מן היבמות נעשתה אשתו הגמורה, וכל מעשה שיעשה בצרתה אינו רלוונטי. אך כאן, הואיל ואין ביאתו אלא כמאמר, נותרת הזיקה קיימת וניתן לפעול בה. משום כך, משבא על הצרה - "פסל לעצמו" - פסל את הראשונה על ידי מעשה עצמו, שהרי נותרה זיקה ועתה בא על השנייה, ונמצאו שתיהן פסולות עליו.
דעת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק ואומר: "לא פסל". שיטתו מבוססת על דבריו במשנה הקודמת, שאין הוא רואה בביאת קטן קניין חלקי או תוצאה חלקית, אלא ספק: או שהיא מועילה לגמרי, וממש כביאת גדול, או שאינה מועילה כלל. לפיכך אין לביאה בצרה כל השפעה: אם ביאת בן תשע מועילה, הרי הראשונה אשתו והשנייה אינה כלום; ואם אינה מועילה, אף השנייה לא הועילה. כך או כך, אין הביאה בשנייה משנה את המעמד כלל.
המקרה השני: בא על יבמתו ומת:
"בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו" ומת. עתה נופלת האישה לייבום לפני האח השלישי, והלה עומד מול אישה שיש בה זיקה מן הבעל הראשון וזיקה חלקית מן השני - שהרי בן התשע בא עליה, וביאתו כמאמר. מקרה זה דומה למה שלמדנו בפרק השלישי: מי שעשה מאמר ביבמתו ומת, נמצאת האישה בעלת שתי זיקות. ולמדנו מן הפסוק - ויש המבינים שהדבר מדרבנן - שאישה שיש עליה שתי זיקות אין מייבמים אותה, אלא חולצים לה. אף כאן, אם בא עליה ומת, חולצת ואינה מתייבמת.
קטן שקידש אישה ומת:
מקרה שונה לחלוטין הוא כשאין כאן ייבום כלל: קטן שקידש אישה ומת בטרם הגיע לגיל שלוש עשרה - האישה פטורה, גם מן הייבום וגם מן החליצה, שכן אין קידושי קטן תופסים, ואין זו אשתו כלל.
המקרה היחיד שבו מייחסים לביאת קטן תוקף כלשהו הוא בייבום, משום שהוא בא מכוח הזיקה הקיימת כבר בינו לבין היבמה. הוא פועל מתוך קשר הקיים מלפני כן, ולפיכך יש למעשה הביאה השפעה מסוימת - בין מדאורייתא ובין מדרבנן. אך בקידושין בעלמא אין למעשיו כל תוקף, ואם מת - פטורה לגמרי מן הייבום ומן החליצה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שביאת בן תשע שנים ויום אחד ביבמתו מעמדה כמאמר בלבד, ולפיכך הבא לאחר מכן על צרתה פסל את שתיהן על ידי מעשה עצמו; ולדעת רבי שמעון, הרואה בביאת קטן ספק ולא קניין חלקי, לא פסל כלל. עוד למדנו שאם בא על יבמתו ומת, נמצאת האישה בעלת שתי זיקות וחולצת ואינה מתייבמת; ואילו קטן שקידש אישה ומת - אין קידושיו תופסים והאישה פטורה מייבום ומחליצה.