יבמות, פרק עשירי, משנה ז'. המשנה עוסקת באותו מקרה שנידון קודם לכן, אלא שבמשנה הקודמת דובר בבן תשע שקדם לחברו, ואילו כאן עוסקת המשנה בשני בני תשע: בן תשע שבא על יבמתו, ולאחר מכן בא עליה אחיו שאף הוא בן תשע.
שיטת תנא קמא:
לדעת תנא קמא, השני פוסל אותה על הראשון. גדול שייבם - ייבומו ייבום גמור ומלא, ואין דבר הבא לאחר מכן משפיע עליו כלל. אך ביאתו של בן תשע שנים אינה אלא כמאמר: אין היא קניין שלם ואין היא קונה בה קניין גמור. משום כך יש מקום לביאתו של בן התשע השני לפעול, ולפיכך היא פוסלת אותה על הראשון.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק וסובר שביאתו של השני אינה פוסלת אותה. יסוד מחלוקתו נעוץ בהגדרת ביאתו של בן תשע: תנא קמא רואה בה קניין חלקי, כמאמר, הקונה מקצת ומותיר מקצת מחוץ לקניינו; ואילו רבי שמעון רואה בה ספק - ספק אם מועילה היא אם לאו, כלומר או שהיא מועילה לגמרי או שאינה מועילה כלל.
לפיכך, לשיטתו, בשני האופנים אין ביאתו של השני פועלת מאומה:
אם ביאת בן תשע קניין גמור היא: ביאתו של בן התשע הראשון חלה במלואה והייבום נגמר בה. ומשנגמר הייבום, שוב אין דבר הבא לאחר מכן פועל בה, ובן התשע השני אינו רלוונטי.
אם אין ביאת בן תשע חלה כלל: לא חלה ביאתו של הראשון ולא חלה ביאתו של השני, ואין במעשהו של השני כדי לשנות דבר.
מכאן קובע רבי שמעון שביאתו של השני אינה פוסלת את הראשון, שכן אין היא משפיעה כלל, לא לכאן ולא לכאן.
לסיכום: במשנה זו עסקנו בשני בני תשע שבאו על יבמתם בזה אחר זה. לדעת תנא קמא, מאחר שביאת בן תשע אינה אלא כמאמר ואינה קניין שלם, ביאתו של השני פוסלת על הראשון. לדעת רבי שמעון, ביאת בן תשע היא ספק - או שהיא מועילה לגמרי או שאינה מועילה כלל - ולפיכך ביאתו של השני אינה פוסלת, שכן בשני הצדדים אין בה כדי לפעול דבר.