יבמות, פרק עשירי, משנה ב'. משנה זו היא המשך ישיר למשנה הקודמת, והיא מעמידה את ההבדל שבין אישה שנישאה מחדש על פי עדותו של עד אחד לבין זו שנישאה על פי שני עדים, וכיצד הבדל זה משליך על חובתה להביא קרבן חטאת על שקיימה יחסי אישות אסורים.
שני המצבים שבמשנה:
"נישאת על פי בית דין" - כאשר שמעה את העדות מפי עד אחד בלבד, ובית דין עשו את התקנה החריגה והתירו לה להינשא. אם הופיע הבעל הראשון - "תצא", כפי שנתבאר במשנה הקודמת, ואין באפשרותה להישאר נשואה אף לבעלה הראשון. אולם "פטורה מן הקרבן", שכן הסתמכה על הוראת בית דין.
"לא נישאת על פי בית דין" - אלא על סמך שני עדים כשרים. אף כאן "תצא", ואינה יכולה להישאר נשואה לו, אך "חייבת בקרבן", שכן היא שוגגת גמורה. אף שהמעשה נעשה בשוגג, האחריות מוטלת עליה, שהרי אין לה הוראת בית דין להישען עליה.
"יפה כח בית דין":
המשנה מסכמת: "יפה כח בית דין" - נאה וחזק כוחו של בית דין, שהוא פוטר מן הקרבן. משהסתמכה האישה על הוראתם, שוב אין היא חייבת בקרבן.
אולם אין הלכה כמשנה זו. להלכה נפסק שאף הנישאת על פי הוראת בית דין - היא ובעלה השני חייבים בקרבן. הגמרא מבארת את הטעם: אין זו הוראה ואין זו הכרעה הלכתית כלל, אלא טעות.
"הורוה בית דין לינשא והלכה וקלקלה":
בית דין פסקו שהיא רשאית להינשא, ולדעת משנתנו די בכך כדי לפוטרה מן הקרבן. אלא "שהלכה וקלקלה": במקום להינשא למי שמותרת לו, נישאה למי שאסורה עליו - כגון שבעלה כהן והיא גרושה וכיוצא בזה. משעשתה מעשה שאינו ראוי עם אותו פסק - "חייבת בקרבן" על היותה בקשרי אישות אסורים עם בעל זה.
וטעם הדבר: "שלא התירו לה אלא לינשא" - בית דין התירו לה את הדבר הראוי בלבד, להינשא לאדם המותר לה. משנישאה למי שאסור עליה, שוב אין היא נחשבת כמי שנשמעת להוראת בית דין, אלא כמי שפועלת על דעת עצמה. אף שעצם ההיתר להינשא, מכוח העדות על מיתת בעלה, נשען על בית דין, הרי שלא סמכה עליהם עד תום, שכן המשיכה ועשתה מעשה שאינו ראוי עם אותו פסק - ולפיכך חייבת בקרבן.
לסיכום: משנה זו מבחינה בין הנישאת על פי הוראת בית דין, שאף שיוצאת - פטורה מן הקרבן, לבין הנישאת על פי שני עדים בלבד, שיוצאת וחייבת בקרבן. בכך "יפה כח בית דין" הפוטר מן הקרבן, אף שלהלכה נפסק שאף במקרה זה היא ובעלה השני חייבים בקרבן, לפי שאין זו הוראה אלא טעות. ואם הורוה בית דין לינשא והלכה וקלקלה - חייבת בקרבן, שלא התירו לה אלא לינשא כראוי.