ידיים, פרק א, משנה ד. הפרק הראשון של המסכת קובע את תנאי נטילת ידיים: כמה מים צריך, מאיזה כלי הם באים, ומה פוסל את המים עד שאינם ראויים עוד לנטילת ידיים. אחד הפסולים הוא מים שנעשתה בהם מלאכה. משנתנו מציגה מקרה שנראה כאילו הכלל הזה אמור לחול בו, ומלמדת אותנו להתבונן היטב באילו מים בדיוק נעשה השימוש.
חציה הראשון של המשנה עוסק במים שנעשה בהם שימוש במאפייה. "המים" "שהנחתום" טובל בהם, "מטבל בהן", את הלחמניות המעודנות שהוא מכין, "את הגלוסקאות", הרי הם "פסולין", פסולים לנטילת ידיים. הם נרתמו למלאכת האפייה שלו, ומשעה שמים שימשו לצורך מעין זה, שוב אין נוטלים מהם את הידיים.
אבל אחר כך נותנת המשנה את הצד השני של המטבע: "וכשהוא מדיח את ידיו בהן, כשרין". אם במקום לטבול את הגלוסקאות עצמן, טובל הנחתום את ידיו במים כדי להרטיבן וחוזר ללוש את הבצק, המים שבכלי כשרים עדיין לנטילת ידיים.
חילוקו של הברטנורא
מה מקור ההבדל? הברטנורא מפנה את תשומת הלב למקומם של המים. הוא פוסק שהמים שנשארו בתוך הכלי שומרים על מעמדם: "כשרין המים שבכלי לנטילה". וטעם הדבר: לא נעשתה מלאכה, "שלא נעשית מלאכה", במים שנותרו בכלי, "במים שבכלי". אלא המלאכה נעשתה במנה אחרת, "אלא במים", אותם מים שהנחתום הרים בחפניו, "שלקח בחפניו".
במילים אחרות: כשהנחתום מטביל את הגלוסקאות בכלי, המים שבכלי הם עצמם חומר המלאכה, והם נפסלים. וכשהוא רק מרטיב את ידיו, המים שהוא נושא עמו בכפות ידיו הם אלה שנכנסים לבצק; ואילו המים שנשארו בכלי לא שימשו לשום דבר. הם נותרים בדיוק כשהיו, מים פשוטים הממתינים שיישפכו על ידיו של אדם.
זהו לימוד מדויק, ואופייני למסכת ידיים: ההלכה אינה שואלת באופן כללי אם מים היו "מעורבים" במלאכתו של אדם. היא שואלת אילו מים, ועוקבת אחר אותם מים לראות מה נעשה בהם.