ידיים, פרק א, משנה ה. זו המשנה החותמת את הפרק הראשון, הפרק שקבע את דיני נטילת ידיים: המים, הכלי ואופן היציקה. כאן פונה המשנה אל הנותן, אל מי שיוצק את המים. האם צריך שהיוצק על ידיך יהיה אדם בר דעת וגדול? ובכלל, האם צריך שיהיה אדם?
המשנה פוסקת הלכה רחבה: "הכל כשרים ליתן לידיים", כל אדם שבעולם כשר לצקת מים על ידיו של חברו. ומיד היא מפרטת עד היכן הדברים מגיעים: "אפילו חרש, שוטה וקטן", מי שאינו שומע ואינו מדבר, מי שאין דעתו שלמה, וקטן שלא הגיע לגיל מצוות. אף אחד מהם אינו נפסל. כשרותו ההלכתית של הנותן אינה נדרשת כאן כלל.
המשנה מרחיבה עוד יותר. "מניח חבית בין ברכיו ונוטל": אדם אוחז חבית בין רגליו, יוצק ממנה כך, וידיו נטולות כדין. "מטה חבית על צידה ונוטל": הוא מטה את החבית עד שהיא מונחת על צידה, ונוטל מן המים הנשפכים ממנה. "והקוף נוטל לידיים": אפילו קוף כשר לצקת על ידיו של אדם.
בסוף המשנה נשמעת דעה חולקת. רבי יוסי "פוסל בשני אלו": הוא פוסל שניים מן המקרים שנמנו, החבית המוטה על צידה והקוף. הברטנורא מבאר בדיוק מה עומד מאחורי כל אחת מן ההשגות.
כוח גברא
היסוד שעליו נבנה כל הדיון הוא שמי נטילת ידיים צריכים להגיע אל הידיים מכוח פעולה, כוח גברא. מטעם זה אין אדם יוצא ידי נטילת ידיים בפשיטת ידיו לגשם או בהושטתן תחת מפל מים. את המים צריך למסור, לא רק להיפגש בהם.
תחילה, בחבית האחוזה בין הרגליים, מציין הברטנורא שברכיו של האדם "מסייעין לשפוך", יש להן חלק פעיל בהטיית המים החוצה, וזה כוח גברא במלוא מובנו. ומכאן, מדגיש הברטנורא, שרבי יוסי אינו משיג כאן כלל: במקרה זה אין מחלוקת, והנטילה כשרה.
בחבית המוטה על צידה מותח הברטנורא את המקרה עד קצה גבולו. "ואפילו הלך וישב לו אחר כך": אפשר שהאדם הלך לדרכו והתיישב, והחבית ממשיכה "שופכת מים", "כל היום כולו", לאורך כל היום. לדעת תנא קמא הזרימה עדיין מתייחסת אליו. היא באה "מחמת הטייתו", מחמת ההטיה שהטה אותה, ולכן היא נחשבת כוח גברא אף שעות אחר כך.
הקוף
על הקוף מעיר הברטנורא שהוא "יש לו ידיים כדי אדם", אבריו פועלים כידי אדם, ולכן הוא יכול להרים כלי ולצקת. ולדעה הראשונה בכך די: "דכוח נותן בעינן, כוח אדם לא בעינן". מה שנדרש הוא שיהיה כוח של נותן המביא את המים; לא נאמר בהלכה שהנותן חייב להיות בן אדם.
רבי יוסי אינו מוכן לקבל את שני המקרים. בעניין הקוף מסביר הברטנורא שטעם פסולו "דבעינן כוח אדם", הכוח המופעל צריך לבוא מבן אדם, "וליכא", ובבעלי חיים אין את היסוד הזה. וכשהחבית מוטה על צידה, מים הממשיכים לזרום מעצמם הם לדעתו "לאו כוח גברא", אין בהם הפעלת כוח אדם, ואף שאדם הוא שהתחיל את כל התהליך.
וכך נחתם הפרק בשאלה דקה שנשארה בהלכה מאז ועד היום: עד כמה מגיעה ידו של אדם במעשהו? תנא קמא רואה את ידו של האדם במים הנשפכים כל היום מן החבית שהטה, ודי לו בכל נותן שכוחו מביא את המים. רבי יוסי רוצה בן אדם היוצק, כאן ועכשיו.