ידיים, פרק א, משנה ג. הפרק הראשון של מסכת ידיים עוסק בדיני נטילת ידיים, ומשנתנו פונה אל המים עצמם: אילו מים כשרים לנטילה, ומה עשוי לקרות למים ולפסול אותם.
פותחת המשנה: "המים שנפסלו משתיית הבהמה, בכלים פסולים, ובקרקעות כשרים", מים שנתקלקלו עד כדי כך שאין בהמה שותה מהם פסולים לנטילת ידיים כשהם בכלי, אבל כשרים כשהם מכונסים בקרקע.
מה טעם החילוק? לגבי כלי מבאר הברטנורא שחכמים לא תיקנו מצוות נטילת ידיים אלא במים שהבהמה מוכנה לשתות מהם, ומשירדו המים מאיכות זו אינם המים שעליהם דיברו חכמים. ואולם מים המכונסים בקרקע, כגון מקווה שבקרקע, דינם שונה לגמרי: יש להם דין מקווה. וכיוון שאדם יכול לטבול בהם את כל גופו, קל וחומר שיוכל להטביל בהם את ידיו. נמצא שמים שנדחו מלשמש בכלי כשרים כשאדם מטביל בהם את ידיו בקרקע.
ממשיכה המשנה בדרך נוספת שבה נפסלים המים: "נפל לתוכן דיו, קומוס, וקנקנתום, ונשתנו מראיהן, פסולין", אם נפלו למים דיו, קומוס (שרף המשמש לדיו) או קנקנתום (חומר שממנו עושים דיו) ונשתנה מראה המים, המים פסולים. מים שקיבלו מראה של צבע אינם עוד מים סתם.
בהמשך המשנה נוספות שתי דרכים שבהן מאבדים המים את כשרותם. נאמר "עשה בהן מלאכה": אם השתמשו במים לצורך מלאכה כלשהי, שוב אין הם ראויים לנטילת ידיים. וכן הדין, מוסיפה המשנה, "או ששרה בהן פתו", שאדם שרה בהם את פתו; בשני המקרים הדין הוא פסולין. הברטנורא מנסח את הכלל: מים שנעשה בהם שימוש כזה הפכו למים שכבר נשתמשו בהם, ובכך נשתנה מהותם ההלכתית. מבחינה גשמית לא נשתנה בהם דבר, ואף על פי כן בעיני ההלכה יצאו מגדר מים ונכנסו לגדר אחר.
ואחר כך מובאת דעה חולקת. שמעון התימני סובר, בלשון המשנה, "אפילו נתכוין לשרות בזה", אף אם התכוון לשרות דווקא במים אלו, "ונפל לשני, כשרים": אם נפלה הפת למים אחרים, אותם מים שניים נשארים כשרים. המילה אפילו יושבת בקושי במשפט, ויש נוסחאות שאינן גורסות אותה כלל, ולפיהן הדין מתפרש בפשטות רבה יותר. הברטנורא מקיים את המילה ומיישב את הקושי בכך שהוא קורא את הדברים בלשון שאלה של תמיהה (בתמיהה): וכי יעלה על הדעת שאדם שנתכוון לשרות את פתו במקום אחד והיא נפלה למקום אחר, ייפסלו גם המים השניים? הרי לא היתה לו שום כוונה להשתמש במים ההם, ולא נשתמש בהם כלל. מסקנת שמעון התימני היא שמים כאלה כשרים לנטילת ידיים לכל דבר.
התוספות יום טוב משלים את הרקע, בשם המהר"ם. השרייה שדיבר בה התנא הראשון היא, כפי הנראה, שרייה שנעשתה בכוונה; מים שנפלה אליהם הפת מידו של אדם בלי שהתכוון לשרות בהם, כשרים. אלא שלדעת התנא הראשון, משהתכוון האדם לשרות את פתו, המים פסולים אף אם כוונתו היתה למים אחרים ולתוך מים אלו נפלה הפת בפועל. על זה בא שמעון התימני וחולק "אפילו נתכוין": אף במקום שהיתה כוונה לשרות, אם לא היתה כוונה להשתמש במים אלו, מים אלו כשרים.
אך ההלכה אינה כשמעון התימני. למעשה, מים שהתכוון לשרות בהם את פתו פסולים לנטילת ידיים, ואף אם נפלה הפת למים אחרים מאלו שהתכוון להם.