ידיים, פרק ג, משנה ג. מסכת זו עוסקת בטומאת הידיים, טומאה שגזרו עליה חכמים ולא התורה. אחת מתקנותיהם בתחום זה נוגעת לכתבי הקודש: חכמים קבעו בהם דרגת טומאה של שני, ולפיכך כל האוחז בהם, ידיו נטמאות. תפילין בכלל זה, שהרי הפרשיות המונחות בבתיהן כתובות בקדושה ובהן פסוקי תורה. משנתנו מעלה בעניינן שאלה מצומצמת אך מעשית לגמרי.
שנינו במשנה: "רצועות תפילין עם התפילין מטמאות את הידיים": כל זמן שהרצועות מחוברות לתפילין, הן מטמאות את הידיים. מתוך חיבורן לתפילין נחשבות הרצועות עמהן כדבר אחד, ולפיכך האוחז ברצועה, דין ידיו כדין האוחז בתפילין עצמן.
"רבי שמעון אומר, רצועות תפילין אינן מטמאות את הידיים": רבי שמעון חולק. לדעתו אין הרצועות מטמאות את הידיים כלל. התפילין עצמן, הבתים והפרשיות הקדושות שבתוכם, ודאי מטמאים; אבל הרצועות, אף בשעה שהן מחוברות, נשארות דבר בפני עצמו לעניין גזירה זו, והנוגע בהן, ידיו טהורות.
משנתנו קצרה, אך היא פותחת לנו צוהר לראות עד כמה דקדקו חכמים בהגדרת גבולות תקנתם: השאלה אינה רק באיזה חפצים יש קדושה, אלא עד היכן בדיוק תיקנו שיגיעו תוצאותיה של אותה קדושה.